יום שבת, 24 בפברואר 2007

אלוהים

אני הוא אלוהים, אמרתי לעצמי.
אני הוא אלוהים, אמרתי לכולם.
אני הוא אלוהים, אמר האלוהים.

"תראי, כבר כמעט סוף החודש"

להקה של ציפורים חולפת בשמיים המעוננים. מסודרות במבנה, לכל אחת מקום משלה בקבוצה. שמש כתומה ואליפטית החלה בשקיעתה מבעד לעננים אפורים והמציאות שוב מוארת במעין אור כחול-סגול. צללים מתארכים ונעלמים מהלכים ברחובות. שוב אני יושב מול השולחן, מול הקיר, מול החלון, מנסה להבין משהו חדש מתוך המשפטים שאני כותב, מתוך הזכרון שלפעמים מציף אותי.

"תראי, כבר כמעט סוף החודש", שמעתי את אבא שלי אומר לאמי, בעוד אחת מן השיחות חסרות המשמעות שהם נוטים לנהל. הזמן אינו נוטה לעצור, אף לא להאט, אך גם לא להחיש את קצבו. הזמן פשוט נמצא שם, זורם לכאורה, במעין קו דמיוני הנמתח בין אירוע אחד לאחר, בתוך תפיסה שאנחנו מנסים לפתח אודותיו. "כן, כבר כמעט סוף החודש", חשבתי לעצמי.

אני נזכר, כשהייתי בכיתה א', בערך בן שש וחצי, או אולי הייתי בדיוק בן שש, בדיוק ביום ההולדת, אני לא זוכר במדוייק, קיבלתי במתנה מהורי שעון. זה היה שעון קטן, לא כמו שעונים דיגיטליים רגילים של גברים. זה היה שעון קטן יותר, כמו של בנות, אבל אז לא חשבתי שזה שעון של בנות. זה לא היה שעון מיוחד כל-כך, מן שעון רגיל כזה, של סאניו, דיגיטלי, קטן, מראה את השעה והדקות, השעון הראשון שלי. לחיצה על הכפתור בצד הימני תגרום לשניות להופיע ולחיצה על הכפתור בצד השמאלי תגרום לתאריך להופיע. יש גם כפתור מיוחד, מוזר, בצידו השמאלי של השעון, כפתור שקוע, אי אפשר ללחוץ עליו. אני זוכר שתמיד רציתי לדעת מה הכפתור הזה עושה, אבל אחי אמר לי שלא צריך לגעת בו, ואבא שלי והוסיף, "שלא תקלקל את השעון". מאד רציתי ללחוץ על הכפתור הזה, אבל פחדתי. את השעון קיבלתי בערב. לפני שהלכתי לישון, הנחתי את השעון מתחת לכר. למחרת, ענדתי את השעון החדש על פרק ידי וכל מי שעבר מספיק קרוב אליי זכה לדעת בקולי הילדותי מה השעה המדוייקת, חלקם אפילו זכו לדעת מה התאריך.

יום אחד החלטתי לאזור אומץ וללחוץ על הכפתור השקוע. לקחתי את אחד העטים של אחי ובעזרת קצה העט לחצתי על הכפתור השקוע. הזמן התחיל להבהב ואני חששתי מעט. לחצתי על הכפתורים האחרים והזמן נע קדימה ואחורה. הפחד התחלף בהתרגשות, לרגעים בודדים האמנתי שאני יכול לשלוט בזמן, אבל אחי הסביר לי שהשעון מראה רק שיטת מדידה וזה לא ממש שליטה בזמן. אז עוד לא הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר, אבל התחלתי לפתח מודעות כלשהי לזמן.

השעון ההוא כבר מזמן אינו עמי, מן הסתם התקלקל והפסיק לעבוד, או שהבטרייה נגמרה, אולי זרקתי אותו, קשה לזכור את כל הפרטים באופן מדוייק, לפעמים אני אפילו ממציא. היום יש לי שעון אחר ואני חושב שאני ממש מכור אליו, מכור לזמן, מכור לשליטה, מנסה לשלוט בזמן, להניע אותו קדימה, או אולי חשוב מכך, לאחור.

פעם הסתכלתי בתמונה של אחי, עירום, מתחל למפל מים. שאלתי אותו אם הוא לא מתבייש להיום עירום לפני החברים שלו ואחי ענה לי שהוא לא מרגיש עירום בלי בגדים, אבל הוא כן מרגיש עירום בלי המשקפיים שלו, כי יש לו מספר גבוה. אני חשבתי לעצמי שאני מרגיש עירום כשאני בלי השעון, לא יודע את השעה במדוייק.

המבנה הסימטרי של להקת הציפורים נשבר לפתע, והיא משנה צורתה. משב רוח קריר מצנן את עור פני וצמרמורת עוברת בשדרתי. "תראי, כבר כמעט סוף החודש", מהדהדות המילים בראשי. כמעט סוף החודש, ואחר-כך החודש מסתיים וחודש אחר מתחיל ובדיוק אותו התהליך מתרחש עם שעות, או שבועות, או שנים. הזמן עובר, או שאנחנו עוברים בו, לאן בעצם אני רוצה להגיע ? לפעמים אני מאמין שכל אחד מתמודד עם המחשבות הללו בשלב זה או אחר של חייו, אבל מהיכרות עם אנשים שונים אני יודע שלא כך הדבר. אני חייב להתמודד עימן, איו כאן אפשרות של בחירה כלל וכלל, אני מוכרח להתמודד עימן, זה משהו באופי, משהו בתכונות, בגנים, זה בתוך הראש, המחשבות מתרוצצות ומתפרעות ללא מנוחה והתהיות פשוט צפות מתוכן. לפעמים אני מצליח להסיט את הכיוון, אולי לטבוע בתוך הזכרונות, רק כדי לנוח לרגע מכל השאלות האלו.

ראשי מושען קלות לאחור, נח על הצוואר, ואני ממשיך להיזכר. בגיל שש-עשרה, בחופש הגדול שבין כיתה י' ליא' נסעתי לחיפה. אחי גר שם באותה תקופה ושהיתי אצלו לכמה ימים, מן חופשה שכזו. ירדנו לעיר ועשיתי חור באוזן. אני זוכר שפחדתי לעשות עגיל באוזן, פחדתי מן הכאב, פחדתי מזיהום, אבל יותר מזה פחדתי מן התגובה של ההורים שלי, של אבא שלי. האיש בחנות ניגב את תנוך האוזן השמאלית שלי בצמר-גפן רטוב באלכוהול, אחר-כך הידק את אקדח העגילים, הטעון בעגיל רפואי, אל האוזן שלי, "אתה מוכן ?", הוא שאל אותי, לא עניתי. שנייה אחר כך היה לי עגיל באוזן. כשחזרתי הבייתה אמא שלי חייכה במעין מבוכה כשראתה את העגיל, אבא שלי לא דיבר איתי במשך חודש.

אחרי חודש חזרנו ללימודים, בבית-הספר לא אמרו כלום, אבא שלי חזר לדבר איתי, בכל אופן לא דיברנו כל-כך הרבה גם קודם לכן. הורדתי את העגיל הרפואי כשהיינו במסיבה. חברה שלי לשעבר לקחה אותי לחדר שלה ונתנה לי עגיל אחר. אהבתי אותה מאוד, את החברה שלי לשעבר, התאהבתי בה ממבט ראשון, ברגע שבו ראיתי אותה בכיתה ט', גיליתי לה רק אחרי חצי שנה. היינו חברים לזמן מסויים, אחר-כך נפרדנו. אני חושב שהיא אהבה אותי, אולי אפילו מרגישה כלפי משהו אף היום. אני זוכר שפעם היא ניסתה לגמול אותי מן השעון, "תן לי את השעון", היא אמרה, ואני מהסס, מוריד את השעון מעל פרק ידי ומוסר לה אותו, מפקיד אותו בידיה הנאמנות, כמו שהפקדתי את ליבי אצלה. היה לי קשה, אבל בשבילה הייתי מוכן לעשות הכל.

כשהיא נתנה לי את העגיל, עדיין אהבתי אותה מאוד. העגיל היה לי חשוב, הערכתי את המתנה הזו. העגיל סימל לי משהו. עגיל כסף, עגול, פשוט. שלפתי את העגיל הרפואי מן החור והשחלתי את החישוק הכסוף פנימה. חברה שלי לשעבר הביטה בי, אמרה שאני נראה טוב, "יפה מאוד", היא אמרה. התרגשתי. אחר-כך חזרנו למסיבה בחדר האורחים, אהבתי אותה מאוד.

אני זוכר שאת העגיל ההוא שמרתי זמן רב. אפילו כשהתגייסתי שמרתי עליו, הוא היה חבוי בתוך הכיס של הכסף הקטן בתוך הארנק שלי. הייתי עונד אותו בשבתות. יום אחד הוא נעלם, לא הצלחתי למצוא אותו. התעצבנתי נורא, כעסתי, התרתחתי, אבל לא מצאתי אותו. אחר-כך נרגעתי. מאז לא היה לי עגיל אחר.

טלפון מחברים מעיר אותי מן המחשבות. "כן, כן, אין בעייה, תשע בערב, בקפה, אין בעייה, אני אגיע", אני מנתק. קפה הפוך, אולי משהו לאכול, אולי עוגה, שיחה חסרת משמעות, רכילות, פריקת מילים. ניצול החברים שלך כקהל לחוויות שלך, להיות קהל בעצמך, קצת מציצנות, קצת חשפנות. "החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תוכניות", אני נזכר במשפט ששמעתי פעם באיזו תוכנית רדיו, או אולי קראתי זאת בספר, אני יושב וממשיך להרהר.

זמן רב עבר בשעון שלי מאז אותו עגיל, שבטח נמצא איפשהו, אולי עם השעון הישן שלי, הקטן, מכיתה א', אולי במקום בו נמצאים כל הדברים שהולכים לאיבוד, מן גן-עדן לחפצים אבודים. שניות רבות חלפו בשעון שלי מאז אותה אהבה. החור שבאוזן נסתם, לא היה בו עגיל אחר. החור שבאוזן נסתם, אבל את החור, את החלל, שהיא יצרה עוד לא מילאה אף אחת אחרת והמודעות לזמן, אותה מודעות אותה התחלתי לפתח עוד בכיתה א', רק מזכירה לי כל שנייה ושנייה, שכבר זמן רב עבר מאז שאהבתי והתאהבתי בנפש אחרת. אני יושב ומביט בשניות השחורות, החולפות להן בשעון דיגיטלי אפור,קר, מונח על פרק ידי השמאלית בעוד זו הימנית אוחזת בעט, משרטטת אותיות בתוך שורות, מנסה למצוא משמעות בתוך כל המילים הללו.

לפעמים אני לא יודע מה בדיוק אני כותב. אפילו לא למה. בעצם זה כלל לא משנה, העיקר שקצה העט חש את מגע הדף והיד לא תפסיק לנוע על השורות, זו אחר זו, אחת אחרי אחרת. אולי זה השעמום שעלול לשגע אותי. סדר יום פנוי מידי שמכניס רגעים של מחשבה עודפת, אך לפעמים השעמום יכול גם להיות ההשראה שלי. העיסוק, הלחץ, מילוי הזמן בדברים לעשות, הרי הם בריחה אחת גדולה. הפחד מלחשוב ולהרגיש באמת, להתעמת עם בעיות או הזדמנויות בחיים. כשאתה ניחן ביכולת לחשוב אתה מבורך ומקולל כאחד. מבחינתי זו לא יכולת, זה צורך. זה כלי מדהים לניתוח ולהבנה, אך זה אותו כלי שיכול להוריד אותך ביגון שאולה. ביגון ובעצב ובדיכאון קיומי מתמשך. כל-כך הרבה שאלות, מחסור כה רב בתשובות חד-משמעיות.

השמש כבר עברה לצידו האחר של העולם, להתחיל יום חדש, במסגרת תפקידה. השמיים משחירים, מוקדם, מוקדם מידי. "תראי, כבר כמעט סוף החודש", אני לוחש לעצמי את המילים, אולי בתקווה להבין דבר חדש תוך הגייתן של ההברות. במקלחת, המים החמים זורמים על שערות ראשי ועל גווי החשוף. אני מסובב את הברז והמים מפסיקים זרימתם. אדים ממלאים את החדר והמראה מחזירה תמונה מטושטשת של המציאות. מבעד לכתמים ברורים אני מצליח לראות את דמותי מתעטפת בחלוק הרחצה.

אני מתייבש ומסתרק, מכניס את עצמי לתוך בגדיי, מתעטף בבד, בעטיפה, החוצצים ביני ובין האוויר שבחוץ. "אז מה ?" אני אומר בקול רם אל הדמות המשתקפת אליי מן המראה שבחדר, "אז מה אם כבר כמעט סוף החודש ?" אני כבר כמעט צועק. ברדיו הם אמרו, שמחר הוא היום הראשון בשארית חיי ואבא שלי אמר שכבר כמעט סוף החודש ואני עדיין לא מצליח למצוא משמעות בכל העניין הזה. בסופו של דבר אני בסך הכל מנסה להיות מאושר, אולי בדיוק כמו כולם. אני מכבה את האורות בדירה, משאיר אור רק במטבח. אחר-כך אני נועל את הדלת מאחורי ויוצא לשתות קפה עם חברים.

זמן פציעות

28/07/2001
18:13
גדת הנהר, ג'ולי-פרוג מוטל, קנצ'נבורי, תאילנד


האצבע ברגלו הייתה שבורה, ללא ספק, אך הוא לא נתן ליבו לדבר, רק בעט שוב בדלת הסגורה. "זה חסר טעם", הוא צעק, מקרב את שפתיו אל הדלת, "עדיף שתפתחי את הדלת ונפתור את זה בשיחה". לא נשמע קול מבפנים. לרגע הוא הניח את מצחו על הדלת,נשען. אחר-כך הוא היכה שוב בדלת באגרופו וירד במדרגות לקומה הראשונה.

זה היה בניין ישן, שלוש קומות, שתי דירות בכל קומה. שני גרמי מדרגות הפרידו בין קומה אחת לאחרת, מספר מדרגות לכיוון אחד, מספר מדרגות בכיוון ההפוך ואז קומה אחרת. בין שני גרמי המדרגות, היה חלון קטן, מלבני, פיסת פלסטיק שאיפשרה לאור שבחוץ, להיכנס פנימה, לתוך חדר מדרגות חשוך מטבעו. הוא גר בקומה השלישית, בקומה הראשונה גרה בעלת הבית. היא קנתה את הבית אחרי שבעלה נפטר, חשבה שזה עסק טוב להשכיר דירות לאנשים, כל-מיני אנשים, אנשים שונים ומגוונים, אנשים משונים. לפעמים קשה לדעת מיהו האיש שעומד מולך, או מיהו יהיה בעוד חצי שנה מעכשיו.

הוא ירד במדרגות באיטיות. הכאב באצבע ברגלו הציק לו. הוא אחז את מעקה המתכת, השחור והחלוד בידו האחת והעביר את המשקל מרגל לרגל, עובר ממדרגה אחת לאחרת. "אתה חייב להירגע", הוא לחש לעצמו. השמש שבחלון הפלסטיק הייתה מכוסה בענן. באופן כמעט אוטומטי הוא שלח את ידו למתג התאורה. אור נדלק בחדר המדרגות. הוא הסתובב בגרם המדרגות שבכיוון ההפוך. "אני שונא את הריבים האלו", הוא חשב לעצמו, "זה חייב להשתנות", הוא המשיך, "אני חייב להשתנות". הוא עצר לרגע ולקח נשימה עמוקה, הוא הרגיש את הכאב באצבע השבורה, "כל-כך הרבה כאב" הוא אמר נושף את האוויר מריאותיו, "כל-כך הרבה כעס", הוא אמר בקול שקט יותר, "אני שונא להפסיד, אני שונא להיכשל". בחלון הפלסטיק שהפריד בין הקומה הראשונה לשנייה נגלתה השמש מתוך הענן שהיה בתנועה. הוא הרים את ראשו אל החלון, "צריך להגיד למנקה שתעביר סמרטוט על החלון הזה", הוא אמר לעצמו, "האמת שזה ממש גבוה, היא בטח תצטרך כיסא", הוא המשיך, "או סולם". הוא הסתובב בגרם המדרגות שבכיוון ההפוך והמשיך לרדת. המחשבות שלו התרוצצו בראש, והכאב דרש תשומת לב. לפני שדפק על הדלת של בעלת הבית, הוא נזכר לפתע במשהו, מבין לרגע אחד דבר-מה שלא שם לב אליו, אולי לא שם לב אליו כבר זמן רב, אבל זה היה כבר בתוך התנועה, היד כבר הונפה מעט מעלה, והאגרוף נקש בעוצמה מבוקרת על הדלת, נקש ונקש והפסיק.

"אני צריך שתפתחי לי את הדלת של הדירה שלנו", הוא אמר לבעלת הבית, "היא שוב לא נותנת לי להיכנס, בטח נעלה את עצמה באמבטיה או משהו כזה". בעלת הבית התבוננה בו לרגע ואז נעלמה לתוך דירתה ושבה כעבור רגעים אחדים עם צרור מפתחות בידה. היא נעלה את הדלת מאחוריה.

כשהם עלו במדרגות המפתחות שיקשקו בצרור. היא עלתה לפניו, מקדימה אותו במדרגות ספורות, הוא נשרך מאחור עם הכאב. "אנשים משונים", היא מלמלה לעצמה,
"מה שהאהבה יכולה לגרום לאנשים, אנשים מסכנים". היא הביטה אל חלון הפלסטיק, "מחר אני אגיד למנקה להעביר סמרטוט על החלון הזה", היא חשבה לעצמה כשהם טיפסו לקומה השנייה, "וגם צריך לצבוע מחדש את המעקה", היא המשיכה, מעבירה את כף ידה על החלודה שבקצה המתכת.

לפעמים לאנשים מבחוץ קל יותר לראות את הדברים כמו שהם. אורח לרגע רואה כל פגע, כך אומרים, כאילו הם לא מעורבים, נקיים מפניות, אובייקטיביים, לכאורה. כשאתה בפנים, אתה רואה תמונה אחרת, אתה מערב דברים שאתה רוצה לראות ולפעמים אתה פשוט מעלים דברים שאתה לא רוצה לראות. אולי כל אחד רואה את התמונה שלו, ולכל אחד המציאות שלו, וכולן אמיתיות באותה המידה.

"תקשיב, אתה חייב להפסיק עם זה", אמרה בעלת הבית כשהם עלו בגרם המדרגות האחרון, "זה חייב להיפסק, אתה מבין?". הם טיפסו בשקט עד לדלת הכניסה לדירה, היא עדיין הקדימה אותו במספר מדרגות. בעלת הבית נעצרה לפני דלת הדירה והוא, נושם בכבדות, נעמד מאחוריה, ממתין. "היא עזבה כבר לפני יותר משנה", אמרה בעלת הבית, מכניסה את המפתח לחור המנעול ומסובבת חצי-סיבוב שמאלה. הדלת נפתחה. "והיא כנראה לא תחזור", היא המשיכה, שולפת את המפתח מתוך המנעול בעוד הוא צועד באיטיות לתוך הדירה. הוא התבונן בה במבט אטום, כאילו לא שומע כלל את מה שהיא אומרת. "אתה חייב ללמוד להתמודד עם זה", היא הוסיפה, מתבוננת בו בהבנה מהולה בעצבנות, "הייתם זוג נחמד כששכרתם את הדירה, ניסיתם לגור ביחד, האהבה פרחה, כל הכבוד באמת, אבל לא הצליח לכם, היא עזבה, תתבגר, היא לא חוזרת, תעבור הלאה, אתה בחור צעיר, תמצא לך אהבה חדשה".

הוא התבונן בה בשקט, "תודה", הוא מלמל, עומד מאחורי דלת הכניסה, ואז סגר את הדלת מאחוריו. בעלת הבית ירדה במדרגות לכיוון דירתה, "רק עוד כמה חודשים", היא אמרה לעצמה, נאנחת,"לפחות לחוזה הזה יש תאריך סיום".

הוא צלע אל חדר האמבטיה, פתח את הברז בכיור ונתן למים לזרום, מביט בזרם הנשטף אל הפתח בתחתית הכיור. הוא הרטיב את ידיו במים הקרים ושטף את פניו. הוא התבונן בדמותו שבמראה, הוא רצה להבין, הוא ניסה להבין, אך הכאב מילא אותו. היא הייתה האהבה שלו, הוא רצה שהיא תהייה שלו לעד. לפעמים הוא נזכר ואחר-כך הוא שוכח, אולי בכוונה. היא הייתה האהבה שלו, הוא לא רצה למצוא אהבה אחרת, לעבור הלאה. כולם אומרים שזה נורמלי, שאנשים מתאהבים ואחר-כך נפרדים, ככה זה בחיים, יש אהבות שמצליחות ויש כאלה שלו. חלק ממנו האמין בחלק מן הדברים האלו, אך חלק אחר לא רצה להאמין בזאת, הוא רצה אותה, מבחינתו, היא עדיין הייתה האהבה שלו. הוא עצם את עיניו והדמות שבמראה עצמה את עיניה אף היא, אחר-כך הוא פתח את ארון התרופות וניסה לטפל באצבע השבורה שברגל ולחבוש אותה, כי לא היו בנמצא תרופות אחרות, שיתאימו לליבו או נפשו הפצועים וחבולים אף הם.

"דובים, דובים"

14/08/2002
10:29
אגם מצריים, הי שם בהרי הרוקי הקנדיים, מספר עשרות קילומטרים מן העיר בנף


באותה השנה היו הדובים רעבים מתמיד ויש שטענו שראו אותם מסתובבים בעיר בשעות בין-ערביים.
הוא לא האמין להם.

הוא חצה את הנחל המקיף את החלק הדרום-מזרחי של העיירה והלך בכיוון הרחוב הראשי. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, לפני הזריחה, השמש עוד עסקה בעבודת הלילה שלה במקום אחר, אך ניצניו של יום חדש כבר נראו באופק בצורת גוונים של אור כחול-וורוד. הוא היה רעב. מסעות ליליים תמיד עשו אותו רעב. בהגיעו לרחוב הראשי, בקצה העיירה, החל מהלך בו, מסתכל בחלונות הראווה, שהיו מוארים גם בלילה. "למה הם משאירים את האור בלילה ? " הוא שאל את עצמו, "אולי בשביל הדובים", הוא הוסיף בגיחוך. הרחוב עוד היה מואר באור פנסים, אך היום החדש כבר החל מסתמן ביתר בהירות. השמיים החליפו צבעם לאט משחור לכחול, עוברים דרך גווני הכחול השונים שבדרך, באופק אף זהרו גווני כתום-ורוד.

הרחוב היה שומם. הוא הלך בו לבדו. דווקא בדידות זו הציקה לו פחות מן הבדידות שבדרך-כלל סבל ממנה. הוא נהנה ללכת כך ברחוב, לבדו, להביט בחלונות הראווה העמוסים. השמש הציצה מבעד לאופק והעננים קידמו את פניה, כאילו מפנים לה את הדרך. הוא שמח על השמש המגיעה והתענג על קרני האור החמות.

העיר החלה מתעוררת לחיים. בבתים ניתן היה לשמוע משפחות מתעוררות, אם המכינה ארוחת בוקר למשפחתה, אבות שחולמים את חלומם האחרון ללילה, ילדים חצי-ערים, חצי-ישנים, מתכוננים ליום חדש. חלונות נפתחו בבתים אחדים, נותנים לאור השמש לחדור אל בתיהם ולהציפם בחדוות בוקר.

הוא המשיך להלך ברחוב הראשי ותחושת הרעב מקננת בביטנו. פעם הוא חיטט בפח אשפה ומצא שם שאריות של ארוחת-צהריים. הוא ניגש לפח הקרוב, אך פרט לשקית ניילון קרועה, הפח היה ריק. הוא קיווה לחנות פתוחה, לרחמים, מישהו שייתן לו דבר-מה ראוי למאכל. אפילו התגנבות לחצר או חיטוט במזווה שנשאר פתוח היו רעיונות שעברו במוחו.

אנשים החלו יוצאים את בתיהם, מתחילים ביום עבודה חדש. השמש כבר חצתה במלואה את קו האופק ואורות הרחוב כבו. חלונות הראווה נשארו מוארים. הוא עצר בחזית חנות הצעצועים, מתבונן בצעצועים הפזורים בחלון הראווה. עיניו התמקדו בדובי קטן, חצי-מטר גובהו, שחום-פרווה, בעל עיניים שחורות ואף דומה. אנחה נמלטה מפיו, מהולה בעצבות ושמחה גם יחד. הדובי הקטן לא ענה. הוא התבונן בדובי, הוא נזכר בילד הקטן שלו, בילד הקטן שהיה לו, פעם, כשעוד היה הורה.

"דובים, דובים", נשמעו צעקות במעלה הרחוב. הוא נעמד והתבונן לאחור. לא היו שם דובים, או לפחות הוא לא ראה שם כאלו. קבוצת ילדים שעברה בקצה השני של הרחוב החלה רצה, "דובים, דובים" , צעקו הילדים בעודם מתרחקים. הוא ניסה למצוא את הדובים בעיניו, אך ללא הועיל. רעש יריות נשמע באוזניו. הוא לא חיבב את הקול הזה במיוחד, הוא שנא אותו. הוא היה רעב. הוא פנה לתוך אחד הרחובות הצדדיים והחל חוזר אל הנחל, אולי יצליח לדוג לעצמו משהו לאכול, אולי שם יצליח למצוא תשובה לרעב המתגבר בבטנו. באחת הסמטאות מצא דלת חצר פתוחה ונכנס פנימה. הוא הריח את חצי הכריך שמצא על השולחן. ילד קטן יצא מן הבית ונעמד דום כשראה אותו. הילד הביט בו בעיניים פקוחות לרווחה, לא נע ולא מזיז שריר, כאילו קפא על מקומו, אוחז בידו הימנית את ידית דלת הבית. הוא הביט בילד. הוא רצה לגשת אליו, להתקרב, ללטף אותו, לחבק אותו, להאמין לרגעים בודדים שזה ילדו שלו, להרגיש ולו לרגע אחד את החום שכה היה חסר לו, חום שקרני השמש לא העניקו. אנחה נמלטה מפיו, מהולה באותה תערובת של שמחה ועצב. הוא לקח את חצי הכריך ויצא מן החצר, ממשיך בדרכו אל הנחל. בהגיעו לגשר עוד שמע את הצעקות, "דובים, דובים", הוא הביט לאחור, אך הוא לא האמין להם.

את הנחל הוא חצר מתחת לגשר, במים הקרים ופנה אל היער הסמוך לעיר. השמש כבר עמדה במקום ראוי בשמיים והוא התחמם באורה בטרם נכנס למערה. הרעב כבר לא הציק כל-כך בבטנו, העצב היה חזק ממנו. הוא נכנס למערה, נשכב, מתכונן לשינה רצופת חלומות, רצופת זכרונות, רצופת געגוע.

באותה השנה היו הדובים רעבים מתמיד ויש שטענו שראו אותם מסתובבים בעיר בשעות בין ערביים.
הוא לא האמין להם. הוא היה הדוב היחיד ביער. פעם הייתה לו משפחה. פעם היו לו חברים, פעם היה לו ילד קטן. כעת היה בודד. "דובים, דובים" הדהדו הקולות באוזניו. לא היו שם דובים נוספים.
הוא לא האמין להם.

פסגות לבנות

10/08/2002
21:05
רמפרט קריק, בהרי הרוקי הקנדיים


"אני כבר חוזרת", היא אמרה וקמה מן השולחן.

מחלון המסעדה נשקפו אליו הרים בעלי פסגות לבנות ורחוב הומה אדם ברחוב הראשי שמתחת למסעדה. הוא הביט בה בעוד היא קמה, מניחה את המפית על השולחן ועוזבת. המסעדה הייתה כמעט מלאה. השעה הייתה אומנם רק שעת צהריים מוקדמת והמסעדה רק נפתחה ובכל זאת היו כבר המלצריות עסוקות, הניחו תפריטים על שולחנות והובילו סועדים אל מקומותיהם. הם ישבו במעין תא, מושבים מרופדים בעור הממולא בספוג. הוא לא אהב את המושבים האלו, "אי אפשר להתקרב לשולחן", הוא חשב, "וזה מציק כהשולחן טיפה רחוק מידי".

מלצרית בלונדינית בעלת חזה כבד ולבושה בשחור הגישה להם את התפריטים ומזגה להם מים בחיוך רחב. היא הביטה בתפריט והוא הביט בהרים, בפסגות המושלגות, דרך משקפיים שרוטות. מוסיקה שקטה בקעה מרמקולים הפזורים במסעדה. היא פרשה את המפית על רגליה וטעמה מן המתאבנים שהיו על השולחן. היא המהמה, נהנית מן הטעם. הוא הסיט את מבטו אליה בעוד המלצרית חוזרת לשולחנם. "מה תזמינו ?", שאלה המלצרית. היא הזמינה עבורם את מנותיהם. המלצרית עיכסה בהתרחקה מן השולחן והוא הביט בישבנה הנע מצד לצד ואחר-כך הביט בעיני חברתו, שהביטה בו חזרה ישר לתוך עיניו, וחזר להביט בפסגות הלבנות של ההרים.

"אני כבר חוזרת", היא אמרה והוא ניסה להבין את טון הדיבור בתוך מילותיה. היא קמה, מניחה את המפית על השולחן. הוא התבונן בה מתרחקת ואחר חזר להביט בעננים הלבנים שבקצוותיהם יכול היה לזהות גוון אפור מתכהה המעיד על גשם שעלול להופיע. הוא דמיין את הגשם מרטיב את החלון, את הטיפות המתדפקות על הזכוכית, את שובלי המים בדרכם מטה. הפסגות המושלגות נראו לו קרובות כל-כך. היה בו רצון עז להיות שם, מוקף בלובן שלהן. למטה ברחוב צנחו אצטרובלים אל ערוגת העץ שמתחתם, ולמעלה בשמיים הציצה השמש מבעד לעננים.

"הנה המנות שלכם", אמרה המלצרית והניחה אותן בזהירות על השולחן. במבט חטוף הוא בחן את שדיה מבעד לכפתור חולצתה. "נראה שתצטרך לאכול את שתיהן", היא הוסיפה בחיוך, "בתאבון". הוא המשיך להביט בה, שותק.

הוא הביט במנות שעל השולחן. הצלחות היו עמוסות. המפית שלה הייתה מונחת באי-סדר על השולחן בסמוך לצלחת שזה עתה הונחה. הסכו"ם שלו עוד היה מסודר על המפית. הוא ניסה לחכות ולהמתין לה, אך הריח הטוב של האוכל הפיח בו תחושת רעב. הוא טבל את המזלג בצלחת, מעלה בחכתו את טרפו ונוגס בו. האוכל נמס בפיו והוא התמוגג על הטעם לרגעים בודדים. אחר-כך שב אל הפסגות.

הוא ניסה שלא להלך בצד הזה של הזיכרון, אך הוא לא הצליח לפנות לאף כיוון אחר. הוא נזכר בוויכוח הקשה שלהם, רק לפני ימים בודדים. הוא עצם את עיניו, מנסה להתחמק מן התחושות הנלוות לזיכרון, אך אלו הציפוהו. ליבו האיץ דפיקותיו והוא נשם בכבדות. "אני צריך את המרחב שלי", הוא אמר לה, "האהבה פשוט הופכת לשגרה יומיומית" הוא הוסיף. "אתה יכול ללכת מתי שאתה רוצה, אני לא כולאת אותך", היא אמרה. "אני מרגיש שההתאהבות כאילו נגמרת ופתאום מגיע שלב של רק אהבה, של הרגל, של הבנה וחסרה לי ההרגשה אחרת", הוא ניסה להסביר לה משהו, הוא לא רצה שזה יתפתח לכדי ריב, שזה לא יהפוך לויכוח, אבל אף אחד לא אוהב לשמוע יותר מידי אמת. לפעמים עדיף לדחוף את הכנות שלך למקום אחר, לפחות עד שהאנשים סביבך יוכלו להתמודד איתה, אבל לפעמים דווקא זה אפילו יותר קשה מסתם לריב או להתווכח. "לפעמים אני פשוט לא מבינה אותך", היא אמרה, "אולי יום אחד אני פשוט אעזוב, פשוט כך, אקום ואעזוב". הוא הכיר את עצמו, הדבר האחרון, שהוא רצה שהיא תגיד היה, שהיא תעזוב אותו. חבר טוב שלו אמר פעם, בשיחה שניהלו פעם על מערכות יחסים, אולי זה היה אחרי פרידה ממישהי אחרת, שאהבה זה בסך הכל סקס טוב מהול בהרבה חרדת נטישה. הוא התפתה להאמין בזה. לשמוע שהיא עוד עלולה לעזוב, זה רק פיתח בו את חרדת הנטישה שלו אף יותר.

הוא השקיף מן החלון. אחת הפסגות הייתה מוסתרת עכשיו על-ידי ענן אפור. היה לו קשה לחזור לשגרה. הוא לא רצה שזה יתפתח כמו שזה קרה. לפעמים הוא העדיף לחשוב על הדברים לבד, עם עצמו. מישהי אחרת, שפעם הוא יצא איתה, אמרה לו שהוא שומר יותר מידי לעצמו, לא מגלה, לא נפתח. הוא ידע שזה נכון. הוא הכיר את עצמו מספיק טוב. הוא ידע שלא פעם הגורם לפרידות במערכות היחסים שלו היה הסגירות, אפילו אם זה היה הוא שנפרד, בעיקר כי פחד שיעזבו אותו, חרדת הנטישה התריעה על כך מבעוד מועד.

אבל עכשיו הוא הרגיש שזה אולי מאוחר מידי. האזעקה של חרדת הנטישה שלו כבר נשמעה בתוך ראשו. הוא פחד שהיא תעזוב. הוא כמעט היה כבר מוכן לעשות את הצעד הזה בעצמו, אבל הוא עצר. הוא לא רצה שזה יתפתח לויכוח. הוא ניסה לשנות, להיות קצת אחרת, להיפתח, לתת לה להבין מה הוא מרגיש, לספר לה על התהליך שהוא חווה. אולי זה בכלל תהליך נורמלי לגמרי, הרי אי-אפשר להיות מאוהב לנצח, בסוף אנחנו מתרגלים להכל, אז לפחות שנישאר אם מישהו שאנחנו באמת אוהבים. אבל היא לא הבינה, אפילו גרוע מזה, היא איימה עליו, היא הפעילה את האזעקות שלו.

הנשימות שלו היו מהירות, כמעט כמו הדופק שלו. הוא ניסה להירגע. הוא עצם את עיניו מנסה לדמיין את התמונה החיצונית שנשקפת מן החלון. פסגות לבנות, צחורות, מושלגות. הוא לקח שאיפה עמוקה. על אחת הפסגות נח ענן אפור, שחור, ענן גשם. הוא נשף. הגשם מרטיב את השלג הצח, מנקה את הלובן בטיפות גדולות של מים. הוא ניסה בכל כוחו להירגע, לחשוב על משהו אחר. מנסה להתחמק ממה שעלול לקרות, ממה שעומד לקרות. האזעקה כבר התריעה.

הוא פקח את עיניו והביט בשעונו. "היא לא תשוב יותר", הוא לחש לעצמו, "היא לא תחזור", הוא אמר בקול רם יותר.
"רצית משהו ?", שאלה המלצרית שעמדה בשולחן הסמוך. הוא הביט בה לרגע בעיניים מזוגגות, כאילו אינה רואה אותה כלל, מביט בכיוונה, אך רואה דרכה כאילו הייתה בבואה שקופה. אחר-כך הביט במנה שלה שהייתה מונחת על השולחן, במפית הלא מסודרת, בסכו"ם, במושב שהיה ריק מולו, "היא לא תחזור", הוא מלמל, "וגם ההרגשה לא תחזור" מוסיף לעצמו בלחישה ללא קול, מניע רק את השפתיים, כאילו מנסה שלא להאמין במסקנה שלפתע עלתה על שפתיו. הוא לקח נשימה עמוקה וחזר להביט בפסגותיו המושלגות הלבנות, נסגר.

"תודה שחיכית לי", היא אמרה.
הוא היסב את ראשו באיטיות, אך בהפתעה, מאזין לנימת קולה ומנסה לקבוע אם הייתה שם ציניות אם לאו.
"חזרת", הוא אמר בפליאה, מתבונן בה.
"ברור שחזרתי, לאן כבר יכולתי ללכת ?", היא השיבה בביטול והחלה לאכול מן המנה המונחת על השולחן.
"חזרת", הוא אמר בקול שקט, מתבונן בה.
"מה אמרת ?" היא שאלה בעודה טובלת את המזלג בצלחתה המתרוקנת, מרימה את ראשה ומביטה אל תוך עיניו.
"כלום, שום דבר", הוא השיב, מניד את ראשו באטיות מצד לצד, כאילו מנסה להבין דבר-מה, "בתיאבון", הוא אמר, מנסה להשקיט את האזעקה, מנסה שלא להיסגר, אך חוזר אל החלון, אל ההרים, אל הפסגות הלבנות.

טוב-לב

פעם אחת, כשעוד התנדבתי במד"א, הצלתי את החיים של מישהו. קיבלנו קריאה לאיזה בית בעיר ונסענו לשם מהר, באמבולנס. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שיצאתי לנסיעה. כשהגענו, מרוב התלהבות, עליתי במדרגות, ממש רצתי, בשיא המהירות. ממש דאגתי לאיש הזה, רצתי כמו מטורף. החברה הבוגרים יותר חיכו למעלית, הגיעו יותר מדקה אחרי. אני, מתנשם, כבר הייתי צמוד לשפתיים של האיש הזה, מנשים אותו, לוחץ על בית החזה שלו, גורם ללב שלו לחזור לעבוד, מחייה אותו. הבן שלו עמד אדיש בחדר הסמוך, מדבר בטלפון הסלולרי שלו. אחר-כך במקום להודות לי, הוא הקיא לי בפה ואני הקאתי בצד. קשרנו אותו על האלונקה ונסענו לבית-החולים. הרגשתי גדול, לפחות הוא חי, אז.

פעם אחת, כשחזרתי הבייתה, לדירה שלי, ראיתי את השכנה הזקנה החדשה, בדירה הסמוכה לשלי, מנסה לפתוח את הדלת ולא מצליחה. היא הכניסה את המפתח בחור במנעול של דלת הפלדלת וניסתה לסובב, אך היא לא הצליחה. לידה עמדו שלושה ילדים קטנים, אחת מהן הייתה הנכדה שלה, והאחרים, כנראה החברים של הנכדה. התבוננתי בה לרגע, אחרי שפתחתי את הדלת לדירה שלי. הילדה בכתה במן שקט מופתי, בוכה ללא קול, רק הדמעות נוזלות על לחייה. הילדים האחרים נראו אדישים והסבתא נראתה חסרת אונים. הם היו שכנים חדשים, הסבתא, הנכדה והאמא של הנכדה. "הכל בסדר ?" שאלתי. הסבתא סובבה את ראשה אלי בפנים חסרות הבעה. ניגשתי אליה ושאלתי שוב. התברר לי שהם ננעלו בחוץ. אז פרצתי להם את הדלת, פשוט כך, הנחתי את הדברים שלי בכניסה לדירה שלי, נכנסתי לחדר, שלפתי מברג ופלייר מארגז הכלים ופרצתי את הדלת שלהם, כמו שהשכן הקודם, זה שהם עברו לגור במקומו, הראה לי פעם. אחר-כך הסבתא הודתה לי והילדים חייכו. אני חזרתי לדירה שלי, נעלתי את דלת הפלדלת של הדירה, לקחתי את הדברים שלי מן הכניסה והנחתי אותם בחדר. הכנתי לי משהו לאכול, אחר-כך צפיתי קצת בתכניות משעממות בטלוויזיה, התקלחתי והלכתי לישון.

בפעם אחרת, בין השמירות בבסיס, כשעוד הייתי חייל, שמעתי יללות חלושות של גור חתולים ליד הש.ג. בדיוק הזמנו פיצה והחתול נשמע לי רעב, אז נתתי לו חצי מן המשולש שלי. החתול רחרח את הפיצה, אחר-כך ליקק אותה ובין נגיסה לנגיסה הוא התחכך בנעל הצבאית שלי. אחר-כך הלכתי למטבח של הבסיס וגנבתי בשבילו קופסא של גבינה לבנה 5%, רציתי לקחת 9%, אבל לא מצאתי. פתחתי את הקופסה ונתתי לו לאכול ממנה וליטפתי את הראש שלו, כמו שחתולים אוהבים. אחר-כך ישנתי איזה שעה וחצי וקמתי לשמירה.

אני זוכר שאפילו כילד הייתה לי מן סימפטיה שכזו לאנשים ולחיות. אפילו שההורים שלי אף פעם לא הרשו לי כלב, או חתול. פעם היו לי דגים, אבל בסוף הם מתו ושפכנו אותם לאסלה. אמא שלי תמיד מספרת, שפעם, כשהייתי קטן, נתתי את הגלידה שלי לקבצן רעב שהושיט מולי את היד שלו.

ופעם הרבצתי למישהו מכות רצח. חיכיתי עד שהוא התרחק מן הבית שלו למקום מבודד יחסית, מן חצר אחורית שאפשר לקצר דרכה, ופיצצתי אותו במכות. גם אחרי שהוא נפל המשכתי לבעוט בו פעם, או פעמיים. הכרתי אותו, ראיתי אותו פעם מסתכל עליה. פעם הוא דיבר איתה. אחר-כך הם הלכו שלובי ידיים, ואחר-כך הוא נישק אותה. זרקתי לו מטפחת, שינגב את הדם שנזל לו מן האף ובעטתי בו עוד פעם אחת, בבטן.

לפני שנפרדנו, כשעוד היינו ביחד, היא אמרה פעם שאני טוב-לב. כן, כזה אני, מן טוב-לב שכזה, הפילנטרופיה פשוט נשפכת לי מן האוזניים, וגם חיות אני ממש ממש אוהב, אהבה היא השם האמצעי שלי.

מיין-סטרים

צלילים רכים בוקעים ממכשיר הרדיו. מוסיקה נעימה לאוזן, מיין-סטרים. מידי כמה שירים, אולי אחת לשעה, אולי פחות, יופיע שיר שלא היה נכנס להגדרה., קצת רועש מידי, או קצת שקט מידי, או להקה לא מוכרת מספיק. אתה יושב ומאזין למוסיקה, אך עיניך מזוגגות, בוהות בנקודת החיבור שבין שני הקירות והתקרה, בפינת החדר. כשאתה עוצם את עיניך ומנסה לדמיין את הפינה, היא נעלמת, במקומה מופיע כתם צהוב-ירוק-שחור-כואב, הפינה מסרבת להופיע עד שתפתח שוב את עיניך, תתרגל מחדש לאור, תחזה בה במציאות. לפעמים אתה יושב על כרית הפוף השחורה ומדמיין. אתה חושב לעצמך מה היה אם, ואתה בוחר מגוון סיפורים ומשליך את עצמך לתוך הסיפורים, כאילו בוחר במציאות אחרת. לפעמים זה מחזה, לפעמים סרט, לפעמים אתה אפילו ממציא את הסיפור בעצמך ובוחר את הדמות שברצונך לגלם. כך סתם, מדמיין, מפליג בתוך ראשך.

אתה עסוק במחשבות, במעין חיפוש לא ברור אחר מקור ההרגשה הרעה שמסוגלת להשתלט עליך ברגעים כמו אלו. אם ישאלו אותך, אתה לא תודה בזה, תענה שהכל בסדר, אפילו טוב, אולי אפילו מצויין, העבודה מעניינת, יש לך דייט עם מישהי מבנות המין החלש והיפה – יפה זה ברור, אבל חלש ?, בסדר, טוב, אפילו מצויין, כך תענה, כי אתה יודע שאנשים הם רפלקטור, ראי של האנשים בסביבתם ואתה אינך רוצה בהרגשה רעה סביבך. בסדר, טוב, אפילו מצויין, כך אתה תענה, יש דברים שכל-כך קל להסתיר כלפי חוץ.

לפעמים אתה שוכב במיטה, על גבך, ידיך נחות מאחורי הראש, ומאזין למוסיקה, בוקעת משני רמקולים פשוטים, בשני קצוות החדר, שחורים, מלבניים, בגודל בינוני, 30 וואט הספק נקי. לפעמים אתה רוצה לדעת מה הנתונים שלך. לפעמים אתה נזכר בחוויית ילדות, שדה תעופה בארץ אחרת, אתה עוד ילד קטן, נפעם מן המכונה שיכולה להתבונן לתוך התיקים של האנשים, אתה נעמד שם מאחורי מסך הטלוויזיה של המכונה, משתהה, מביט, חוקר, מסוקרן עד עמקי נשמתך, מאבד לחלוטין את תחושת הזמן, שדה התעופה הרועש לא נשמע כלל באוזניך, תיק עובר ובתוכו בקבוק, תיק אחר מכיל תיק נוסף, עיניך פקוחות לרווחה ואתה מוקסם. אימך מגיעה כועסת ואוחזת בחוזקה בזרועך, "לאן נעלמת ?", היא שואלת, קורעת אותך מתוך עוצמת החווייה, אבא שלך עצבני וכועס, נותן בך מבט, מביט בשעון ולא מוציא אף לא מילה אחת מפיו. לפעמים אתה נזכר במכונה הזו, חושק להתבונן לתוך עצמך, לראות את מרכיביך, אולי לגלות סוד גדול, להבין משמעות חבוייה.

בכל-אופן, גם לאקסטזה שלך יש גבולות ובנקודות הגבול, כשמצב הרוח שלך נופל, כמו תיש הנזרק מן העזאזל אל התהום, אתה שוב מוצא את עצמך בוהה בנקודה, מאזין למוסיקה, מתמכר למיין-סטרים, מחפש את מקורות ההרגשה הזו. בשיחה עם אביך על העתיד, הוא יגיד שהוא תומך בך, שכל האפשרויות פתוחות, שבטח תצליח בכל אשר תפנה ותעשה, אבל העיקר שתלך כבר ללמוד, לאוניברסיטה, תממש את הציפיות. רק דבר אחד יש לו בראש, אבל לך זה לא ממש משנה, זה לא כאילו שיש לך את האומץ לעשות משהו אחר. נראה אותך לא לומד, נראה אותך בורח ממסגרות החיים שלך, נראה אותך מאריך את הטיול המתוכנן שלך למזרח בעוד חודש ומפסיד את שנת הלימודים הבאה, נראה אותך, פחדן.

בחיפוש שלך אתה מוצא שגם אתה, כמו המוסיקה, הולך בתלם, מוכוון על-ידי המסגרת החברתית המעיקה והנוחה כאחד, מרצה את כולם וחי באמונה שאתה מרצה גם את עצמך, העיקר שאתה מאושר עם זה, או אולי העיקר הוא שהם מאושרים.

ועם כל זאת, שורש מקור ההרגשה הרעה כבר ברור ונהיר לך. אתה רק מפחד, כיאה לפחדן כמוך, לגעת בו, לחפור בו ואולי טוב שכך. מידי פעם אתה אוזר אומץ ומעלה אותה באוב נפשך, את דמותה שעשויה להרגיע אותך, אך גם עלולה להביא אותך למצבים מוזרים ומסוכנים. ". . . או חבר, או שום קשר, אני לא יכולה שתהייה ידיד שלי . . .", כך היא הגדירה את זה, במילים חזקות ובקולה המתוק והרך בתוך ראשך. בהתחלה זה אולי נשמע כמו מחמאה, אלא שאלחר-מכן הבנת שבעצם מי שצריך את הקשר הידידותי הזה הוא אתה. אתה עם הקושי שלך להשתחרר, מפחד לשכוח ויותר מזה להישכח.

המוסיקה מתפשטת בחדר, מוחזרת מכל עצם, מן הקירות, מן השולחן, המיטה, התמונות שעל הקיר, ממדף הדיסקים והקלטות, מן התמונה העומדת על השולחן, מביטה בך. המוסיקה אופפת אותך. אתה אוהב להאזין למוסיקה, כמו תרפיה, כמו תרופת הרגעה, המוסיקה עוזרת לך לברוח. "אני ממציא החוקים, מתעסק עם טפשים", מתנגן השיר במערכת, בוקע מתוך הרמקולים וכך אתה מדמיין את עצמך, מלך, שליט, קיסר, עומד בראש ומתחתיך מליוני טפשים, ממוצעות אנושית בלתי-נגמרת, בינוניות שמטביעה אותך, מטמיעה אותך בתוכה ואתה נאבק על נשימתך, מנסה לשמור את ראשך מעל ים הבינוניות. אולי הייתה זו היא, אולי היא הייתה בינונית, אולי היא הייתה טיפשה, אולי רק אנושית, אולי אתה עדיין מאוהב בה.

"למה נפרדנו", אתה שואל את עצמך, מתבונן בתמונה שעל השולחן, "אני לא יכול לסבול את הבינוניות האנושית הזו", אתה ממשיך והכעס גואה בך, מחטט שוב ושוב באותו סיפור ישן, מחטט במהלך חייך, פוצע, מדמם, מחטט ברגשותיך, בהחלטות ישנות. "אולי הכל בעצם בי", אתה אומר לעצמך, פרפקציוניסט עד הסוף, לא מתפשר, הכל או כלום, לא מבין, "אולי זו האשמה שלי".

ברגעים מסויימים, באלו שלא הצלחת למלא את לוח הזמנים שלך במשהו רב משמעות לעשות, אולי בבילוי סוער עם בחורה שהכרת בשבוע הקודם, או עם חברים, ברגעים כאלו, הריקנות משגעת אותך, תחושה עזה כל-כך של בדידות, של חוסר משמעות. הרגשה כל-כך בסיסית, שאתה אפילו מתגעגע לריבים עם החברה שלך לשעבר, שמסוגלים למלא את הריקנות הזו ללא קושי כלל. הואקום הזה, שהפרידה יוצרת, קשה כל-כך למילוי, אפילו זיונים לא יספיקו לכך. אחרי שאתה גומר, אתה מרגיש עצוב, נתקף בהרהורים. תחושה של ריקנות, חוסר משמעות. אפשר לחשוב שלפני שהתרוקנת, תחושת המשמעות הייתה ברורה הרבה יותר. התחושה הזו עוברת עם הזמן, או שאתה פשוט נהייה חרמן שוב, אך לפעמים היא תוקפת אותך גם ללא קשר לסקס, בימים אפורים, ימי חורף-סתיו, כשאתה מרגיש חלק מן השלכת. הימים נגמרים מוקדם מידי ותחושה של עצבות ודכדוך שורה עליך, שוב אתה נתקף בצורך לחפש.

בתקוות שווא אתה עוצם עיניים ומנסה למלא את עצמך במחשבות על דברים חשובים, לכאורה, או מאזין למילים של השירים המושמעים ברדיו. אתה מתקשה בקרב הזה, במלחמה הכוללת הזו, לשמור על גחלת של אופטימיות ואפילו שפיות. הואקום הזה, הריקנות הזו מסוגלת לעכל הכל, הכל אולי פרט לגעגועים. לפעמים אתה שוכב במיטה, בחושך מוחלט, בשקט מוחלט. אתה סוגר את דלת החדר, מכסה אותה בוילון השחור, אתה מגיף את תריסי החלון, אתה יוצר חושך מוחלט, חושך עד הסוף. אתה מדמיין לעצמך אירועים במהלך חייך, אתה נזכר, מעלה באוב, מחטט, פוצע, מדמם. אתה יורד לעומקם של הפרטים. לפעמים אתה מדמיין איך אתה שולף את אקדח דמיוני מן המגירה, מתבונן בו, בפלדה הכסופה, בפלסטיק השחור, בקדח הקנה, באשמורת ההדק, מלטף אותו במטלית בד, מנתק את המחסנית, טוען בה כדור אחד בלבד, כדור זהוב, דורך את האקדח באיטיות, מקשיב לקול הקליק-קליק המוכר לך, מסיט את הנצרה ומקרב לאט ובעדינות את קנה האקדח לרקתך, שם אתה משתהה, מריץ את מהלכי חייך לכאן ולכאן, מבקש עוד סיכוי, סיכוי נוסף, לשפר, לשנות. לפעמים אתה מדמיין איך אתה סוחט את ההדק, בתנועה איטית, אך רצופה, אתה מפרק את פרק הזמן לגורמים קטנים, קוונטים של זמן, אתה מדמיין את הנוקר נע לאחור ואז בתנופה מהירה חוזר קדימה, מכה בפיקת הכספית שבאחורי הכדור, גורם לאבק השריפה לעלות באש מהירה, גרגיר שחור ועוד גרגיר ועוד אחד, והכדור מתחיל במעופו, עובר את מחצית הקנה ואחר את המחצית האחרת, עד לתחילת המגע עם הרקה, אתה מדמיין את קריעת העור, את ריסוק רקמת העצם, את התפשטות הכאב, את הקליע המסתובב במהירות בתוך הגולגולת, מורח את המוח בכל פינות החדר. ואז אתה מדמיין את החיים שלאחר המוות, את הנשמה המסתכלת בגוף, המוכר, המונח בחדר, גוף מוטל על הרצפה עם ראש מרוסק. אתה חושב לעצמך שזו מהות הפרפקציונ- -יזם, השיא, כל מאת האחוזים. לפעמים אתה פוקח את עיניך לאחר מכן, שעות לאחר מכן, מסיט את הוילון, פותח את החלון, נותן לאוויר חדש לזרום לתוך החדר, מביט בתמונה, "אולי הכל בעצם בי, אולי זו האשמה שלי", אתה מהרהר לעצמך, פותח שוב את המגירה, כאילו מוודא את קיומו של האקדח. אתה נשכב במיטה ומניח למיין-סטרים לנסות ולהרדים אותך.

כשאתה יושב על כרית הפוף השחורה והגדולה שלך, בחדר הקטן שלך, לבד, מאזין לצלילים הרכים הבוקעים ממכשיר הרדיו, מביט בהשתקפות חייך בשלולית הזמן, צורב את עיניך בפינת החדר, בחיבור שבין הקירות והתקרה, אתה מוצא שבעצם מאוד קשה לך לצאת מתוך המיין-סטרים העוטף אותך. בדרכים משונות, מוזרות, אולי אף מסוכנות אתה מוכן להיות שונה ומקורי. לפעמים תחשוב על שיר חדש, אולי סיפור, לפעמים משפט רב משמעות שחיברת בעצמך. ולפעמים סתם תכריח את עצמך לחייך, אפילו רק בשביל עצמך, אחרי הכל, מוכרחים להיות שמח.

"כל מה שאתה צריך זו אהבה, או לבכות"

פתאום מגיע רגע שאתה לא עסוק מספיק. בדיוק נגמרו התוכניות בטלוויזיה, או שסתם נמאס לך לקרוא את הספר שלך. אתה נעמד, מביט על הקירות, צועד לאיטך אל המטבח, מנסה לזמזם איזו מנגינה שתסיח את דעתך. כשאתה פותח את דלת המקרר, אתה לא יודע בדיוק מה אתה רוצה, מתבונן לרגע אל תוכו ומוצא אותו ריק מתוכן. אתה סוגר את דלת המקרר וצועד אל החלון שבקצה החדר. נשען במרפקיך על מעקה חלוד צבוע שחור ומתבונן בשמיים שחורים חסרי כוכבים במטרופולין הומה, מואר יתר על המידה.

לפעמים יש לך רצון לבכות. פשוט ככה, כמו שאתה, איפה שאתה, מתי שאתה, רצון עז להזיל דמעות, להסיר אבן מן הלב, לפרוק עול, לבכות. זה מתחיל איפשהו שם בבטן. מן הרגשה כזו, כאילו משהו שם לא שייך והדבר הזה מטפס למעלה, אל הסרעפת, במעלה קנה הנשימה, מתגלגל לאט לאט, עד שמגיע לגרון, שם הוא נעצר, ממתין, מחכה לראות אם יהיה לך את האומץ. עומד שם ומחכה, מקשה מעט על הנשימה וקצת יותר על חוט המחשבה.

מנסה לסדר את היום של מחר, אתה כושל אל תוך מחשבות שמדלגות זו אחר זו. אתה חושב לעצמך שאם ניתן היה, אם רק ניתן היה למדוד את כמותו, את איכותו, את עוצמתו של אותו רגש, שהיא ורק היא הצליחה ליצור, הרי שאז היו צריכים לכייל את כל מדי האהבה, אי פעם, מחדש. לרגע נדלק אור בחלון בבית הסמוך. יש אהבות שעדיף ולא היו ראשונות מעולם, אפילו אם אינן נכזבות ואפילו אם גדולות הן ומצליחות, הרי שקנה-המידה, הפרופורציות שהן יוצרות בלב רגיש, שלם, ראשוני, הם כאלו שלא ניתן לחזור עליהם. אתה מפנה את ראשך ומביט באישה המחליפה את בגדיה בחדר קטן, מואר באור פלואורסנטי, לבן, סינתטי. אהבה שכזו תשאיר אותך תמיד בחיפוש. בחיפוש אחר אותה תאוצה רגשית שחווית, אותו מהלך נפשי תזזיתי בו חשת כי סיבי שריר ליבך נקרעים לראשונה. האישה פושטת חולצת טריקו לבנה, חולצת נעלי התעמלות לבנות. אולי היה עדיף וטוב אם הייתה זו השנייה, או השלישית, אפילו הרביעית, אולי אפילו זו שתחלוק עימה את חייך, וחייתם בעושר ובעושר עד עצם היום הזה. היא נשלפת מתוך מכנסי ג'ינס תכולים ונשארת בחזייה ותחתונים. אך אתה, לא נתמזל מזלך, ונאלצת, אם כי בחווייה אדירה, לקבל אותה בראשונה, בעידן התמימות, ללא מחסומים, ללא ציניות, ללא קנה-מידה ופרופורציות שיעזרו לך להתמודד עימה. האישה מביטה לרגע אל החושך שבחוץ, ומכבה את האור, כאילו אומרת שלום. אתה נשארת שם שעון על המעקה החלוד, מנסה לדמיין אותה נכנסת אל המיטה, מתעטפת ומתכסה בשמיכה דקה של עונת מעבר.

זה יכול לקרות לך באמצע סרט עצוב, או אולי רק בסצנה עצובה, מרגשת, בסרט שהוא בכלל שמח. פתאום שלל האסוציאציות שעורר בך הסרט יצרו מן תגובה רפלקסיבית והנה הכדור הזה בגרון מקשה קצת על הבליעה. זה יכול לקרות לך גם באמצע הרחוב, כשלפתע אתה רואה משהו עצוב, כמו ילד שמפיל את הגלידה שלו או מאבד בלון. הסימפטיה הזו שאתה משדר כלפי חוץ, מאיפה זה בא לך ?, ההזדהות הטבעית הזו עם העצב, כל-כך לא גברי.

סתיו. עלי שלכת מתעופפים להם במעגלים ברוח, השורקת לפעמים מנגינות שנשמעות לך מוכרות. היום נגמר מוקדם מידי לטעמך, משאיר אותך עם טעם של עוד, "רק עוד קצת, אמא, רק עוד רגע", והשמש פוסעת את פסיעתה האחרונה אל תוך הדמדומים. הכחול-וורוד הזה יכול לשגע אותך, בייחוד כשהוא מגיע בשלב מוקדם כל-כך ביום, בלילה. לפעמים, ברגעים נדירים, נדמה לך שהנה התגברת, שינית לרגע את קני-המידות, אולי אף הצלחת להעמיד שיאים חדשים, כל כולך מתמלא התרגשות לנוכח העוצמה החדשה, אלהית במידותיה, אם הצליחה לעבור את זו הראשונה.

ואכן, בדרך-כלל, לרוב, זה מה שקורה, הכדור נעצר שם, אי-שם במעלה הגרון. ואתה, עם הביקורת העצמית הכל-כך גבוהה שלך, לא תבכה, לא תזיל דמעה. במקרה הטוב אולי תשתוק. במקרה הפחות טוב, בטח תפלוט הערה צינית, אפילו רוויית הומור שחור, כי לבכות זה לא מקובל.

מפנה את ראשך מעלה, אתה מביט בעננים, שבאור היום אולי היו לבנים, אך עכשיו צבעם נע בין אפור לחום-בהיר, מנסה לדמות בהם צורות, כמו במבחן פסיכולוגי. האסוציאציות שלך נקשרות, מן הסתם, או שלא מן הסתם, בנושאים עליהם אתה בוחר לא לחשוב במשך היום, להיות עסוק, להתנתק, להתנכר. האהבה שלך נמצאת רחוק ממך ואפשר לפרש זאת בצורות רבות. בחורות עשויות לעניין אותך באופן מיני, הרי אתה גבר ככלות הכל, אך הן לא יעברו את סף הפגישה הראשונה או השנייה, אולי אפילו לא מספר דקות. השיחה החוזרת על עצמה, חלופת הפרטים, העלאת אותם זכרונות ילדות או חוויות אחרות, לפעמים רק כדי להרשים, או גרוע מזה, למלא את השקט החלול בזמן שיחה נבוב. אתה לא מכור לסיגריה, גם לא לבירה או לאלכוהול, אפילו לא לגראס או לחשיש. אתה מכור להרגשה, ג'אנקי של בדידות, של עצבות, של דיכאון. אתה מכור לבריחה הקלה, לשבירת המודעות הכפייתית, שגם היא לא נעלמת עם השימוש. אתה אוהב את תחושת ההתבוננות הפנימית, את זרם המחשבות הבלתי פוסק בצד תחושות הגוף המוזרות. הדם הזורם בשרירים הגדולים בדחיפות קטנות, אך מודגשות, כל אחת מהן מורגשת היטב, בשוקיים, בירכיים, בזרועות, באצבעות המסרבות לשקוט ונעות ברעד, באחורי ראשך הנעשה כבד. לקחת את הראש לאחור, לעצום את העיניים, לדמיין, לעלות באוב, להיזכר, כל-כך הרבה הנאה, כל-כך הרבה כאב.

שופע אנרגיות ופוזל לכל עבר, אתה מנסה להיאחז במשהו, במישהו שיאשר ויאשש את מחשבותיך ורגשותיך ומתוך חשכת האנרגיה ומעמקי נפשך, היא עולה שוב ונותנת לך להחזיק בה, רק בה, מנפצת את אשליותיך, משאירה אותך כלוא, נעול, כבול, בתוך מידות שבתמימותך נתת להן דרור. וכך חולפות להן שניות, דקות שעות. וכך חולפים להם ימים ושבועות ושנים. ואט אט אתה מגלה את הסוד שלימים נדמה לך כאילו ידעת אותו כל חייך, שזו שנגלית לך לראשונה צריכה להיות זו האחרונה, והיא משאת חייך, כל בקשותיך, אחדות רצונותיך. ושוב, כמו פעם, כמו בעידן התמימות, אתה מתחיל שוב לחפש אחריה, לחזר אחריה, לרדוף ואולי שוב, כמו פעם, להתאכזב.

אבל הכי עצוב, הכי עצוב באמת, זה כשזה קורה לך בלילה, כשאתה לבד, מתחת לשמיכה, שעון בגבך אל הקיר, נזכר ומזכיר לעצמך, והכדורון הקטנטן מתגבש כבר שם בין הקיבה לסרעפת. בעיניים עצומות אתה מגשש את הצד השני של המיטה ומוצא אותו ריק, מחבק אולי את הכרית, לפעמים את השמיכה, לפעמים את שניהם גם יחד. והכדורון שהפך כבר לכדור, זוחל במעלה קנה הנשימה, לאט לאט, והעצב משתלט עליך, והריח שלה עולה כבר באפך, הטעם שלה מצוי על לשונך, אתה יכול לשמוע את קולה באוזניך, לראות אותה שם, לצידך, מבעד לעיניך הסגורות. והכדור נתקע שם בגרונך, וכל רצונך באותו הרגע הוא לבכות, בכי עז, להזיל דמעות, להשתחרר ולו פעם אחת מן הכבלים שאחזו בך אז ואוחזים בך עכשיו, בלילה. ואז אתה נתפס בקלקתך, כמו ילד שנתפס משקר. אתה מנער את ראשך, נשכב ומנסה להירדם.
לאחר שאתה סוגר את החלון ומגיף את הווילונות, שוכב במיטה, לבד, מנסה לחבק את הכרית במטרה להירדם מהר ככל האפשר, מנסה אולי במחשבה האחרונה לאותו היום, למצוא תכלית לבוקר שלמחרת, אתה מבין שבסופו של דבר אתה מתגעגע וכל מה שאתה צריך זו אהבה. לפעמים, אבל אתה לא תודה בזאת, מתוך הכבלים משתחררת לה דמעה. והיא מרטיבה את הלחי שלך, במן מסלול לא ברור, לח, בדרך למטה, מן העין אל הכר, לפעמים אפילו כמה דמעות.

מחזוריות

בבוקר, אני מתעורר לפניה, נשאר שם בעיניים פקוחות לעוד כמה דקות ואחר-כך נשלף מתוך המיטה בשקט. משאיר אותה שם לישון לבד. אני פונה אל שגרת הבוקר, משתין, שוטף פנים, מצחצח שיניים, מכיו את עצמי ליום חדש, אבל נשאר בפיג'מת הפלנל החמימה. אחר-כך אני נכנס אל המטבח ולוחץ על הכפתור של הקומקום החשמלי. אני בודק שיש בו מים לפחות לעוד חצי ספל. אני נעמד מול החלון במטבח ומביט החוצה. השמיים אפורים, החורף שוב מגיע. מחזוריות בלתי נגמרת שאני מסוגל למצוא לא רק במזג-האוויר. השמיים המאפירים מעבירים אותי למצב-רוח אחר. אני מעדיף את השמש, אך זו ממאנת להופיע בזמן האחרון. אני פותח את דלת הארון ולוקח את ספל הקפה. המים בקומקום החשמלי עושים רעש של רתיחה. אני מוסיף לתוך הספל כפית קפה ושתי כפיות סוכר. הכפתור של הקומקום החשמלי קופץ ואני שופך את המים החמים לתוך הספל, חצי ספל, ומערבב. אני מוציא את קרטון החלב מתוך דלת המקרר. הקרטון כמעט ריק. אני מוזג את שארית החלב לתוך ספל הקפה שלי. הספל מתמלא כמעט עד סופו וקרטון החלב מתרוקן עד הטיפה האחרונה. אני זורק את הקרטון לפח האשפה שמתחת לכיור ואחר-כך אני לוקח את הספל המלא והולך לחדר השני.

אני מתיישב מול המחשב ומנסה לכתוב משהו. אני לוגם מן הקפה בזמן שהמחשב מתעורר. הטעם המר-מתוק של הקפה מעיר אותי. לפעמים אני עדיין מעדיף לכתוב במחברת ובעט על-פני הקלדת המלים למחשב, למעבד התמלילים. הכתיבה במחברת נדמית אינטואיטיבית יותר, חופשייה, זורמת. אבל אולי זה רק מצב-הרוח. המילים במחשב מרובעות מידי, כאילו מגיעות במעין סטנדרט קבוע, תו-תקן. במחברת, האותיות שונות זו מזו, מעוגלות, משונות, לכל אחת מהן מצב-רוח משלה, סיפור משלה. במחשב, האותיות דומות אחת לאחרת, נראות בדיוק אותו הדבר בכל מילה. אבל אולי זורק ההרגשה, שאוטמת אותי. אני בכל זאת מנסה לכתוב, להקליד משהו מן המחשבות על-פני לוח המקשים. המחשבות מתרוצצות בראש, אך המילים מסרבות להיכתב בצורה הנכונה על-גבי המסך. אני כותב שורה ואחר-כך מוחק, כותב שורה נוספת, מוחק מילה, משנה, נקודה. מערכת האסוציאציות שבראש שלי מתערבת בקו-המחשבה הלא ברור וגורמת לי להיזכר במשהו שכתבתי פעם על אהבה. אני מנסה להיזכר מתי ואיפה בדיוק כתבתי את הדברים, מנסה להיזכר בסיטואציה, בהרגשה שלי באותו הרגע. המחשבות עדיין מתרוצצות, אך קו המחשבה שלי מתחיל להתבהר.

אני שומע רעשים מחדר השינה, היא מתעוררת. אני לוגם מספל הקפה. בדרך לשירותים היא עוברת על-פני החדר. "מה אתה כותב ?" היא שואלת. אני לא עונה. היא ממשיכה בדרכה לשירותים, אחר-כך לאמבט. מערכת יחסים טובה מבוססת על הדדיות, על כנות, פתיחות. אולי אין מילה אחת המתארת את זה בדיוק הנדרש. בכל אופן, כל אחד מבני הזוג יודע את מחשבותיו והרגשותיו של האחר. לפעמים, יש במערכת היחסים נקודה, שההדדיות הזו נשברת. אחד מבני הזוג יודע משהו שהאחר אינו יודע, עדיין. הנקודה הזו הופכת מחסרת מימדים, לקו, שנמתח החל מאותה נקודה בזמן ובמרחב ועד לרגע שתינקט פעולה. לפעמים זה לוקח כמה דקות, לפעמים כמה חודשים, בסוף משהו קורה. יש מרווח בין המחשבה ובין הפעולה, זהו הזמן הנדרש להבנה מלאה, להטמעה של המצב, אולי הטמעה רגשית, אבל בסוף אתה עושה משהו.

אני עובר לסלון ומביא עימי את ספל הקפה. אני לוגם את שאריות הקפה האחרונות בעוד אני מדליק את הטלוויזיה. מעל הטלוויזיה עומד נר כחול. אני בוהה בנר. התוכניות בטלוויזיה לא ממש מעניינות. מיליון ערוצים ואין מה לראות, שום דבר לא מעניין, הכל חוזר על עצמו. מזג-האוויר למחר, דומה. עוד מן האפור הדהוי הזה, המשך העצבות.

"אתה רוצה קפה ?" היא שואלת.
"אין חלב", אני עונה.
אחרי דקה היא יוצאת מן המטבח עם ספל תה ומתיישבת בכורסה שמשמאלי.
"על מה אתה חושב ?", היא שואלת אותי. אני לא עונה. היא ממשיכה להתבונן בי.
"את יודעת", אני מתחיל במעין תשובה, "כשצוללים, בים, אז לפעמים יש הרבה דגים ממש מרחק נגיעה ממך", אני מנסה להסביר לה משהו.
"כן", היא אומרת ומחכה להמשך.
"להקה ענקית של דגים שמסתובבת סביבך, אופפת אותך מכל הכיוונים", אני ממשיך.
"אהה", היא מהנהנת.
"אבל כשתה מנסה לתפוס אחד מהם, אתה אף פעם לא מצליח, הם חומקים מבעד לאצבעות, ואחר-כך הם בורחים והלהקה נעלמת", אני מסיים.
"כן", היא משיבה בקול שקט.
"אז ככה זה גם המחשבות שלי", אני עונה, מגביר מעט את הקול, "אני לא יודע על מה אני חושב, אני לא מצליח לתפוס את המחשבה באצבעות", אני אומר לה. אני לא מגלה לה על מה אני חושב, אני רק מסביר, מתרץ, מתחמק, ממשיך לבהות בנר הכבוי. העיניים שלה ממשיכות להביט בי, לתוך העיניים שלי. אני יודע שהיא מרגישה משהו, אני מצליח להבחין בזה בזווית העין שלי.

אני קם מהספה ולוקח את ספל הקפה למטבח. אני מניח את הספל בכיור וממלא בו קצת מים, כדי שהקפה לא יידבק לתחתית. אחר-כך אני חוזר לחדר ומנסה שוב לכתוב. אני שמח ששכרתי את הדירה הזו. בחדר הזה יש חלון שפונה לשדרה ואפשר לראות ממנו את הירוק של עצים וילדים שמשחקים בחול, או במתקנים, עם סבתות ששומרות עליהם כי ההורים עובדים או סתם עסוקים מידי. עכשיו הכל אפור, זה העונה, אני יודע, זה הסתיו, או החורף, או ההרגשה, או אולי עונה אחרת, מחזוריות אחרת. אני יודע, זה תמיד מתחיל בלהבה גדולה, אחר-כך זה נחלש עם הזמן, דועך, אחר-כך זה מפסיק לגמרי לזמן מה ואחר-כך אני מרגיש את הצורך לחפש שוב ואז שוב הלהבה ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אני מקליד משהו. מספר משפטים מופיעים על המסך. מזג-האוויר, מצב-הרוח והסיטואציה נמסכים יחד לתוך המילים המרצדות. המחשבות המתרוצצות משפיעות על הכתיבה ובתגובה, הכתיבה מסדרת אותן. קו המחשבה נעשה לפתע ברור יותר, כאילו מתכונן לפעולה.

היא מגיעה בשקט מן הסלון ומפתיעה אותי. "מה אתה כותב ?", היא שואלת. אני לוחץ על אחד המקשים והמסך משחיר. זה מן מנהג כזה שיש לה, לשאול אותי על מה אני חושב, או כותב, כשאני שקט מידי, כאילו היא פוחדת, כאילו היא חוששת ממשהו, אולי בצדק.
"תגידי, זו חקירה מדרגה שלישית, או מה ?", אני עונה בעצבנות. היא מביטה בי לרגע ואני רואה את התסכול שעולה מתוך הבטן אל הפנים.
"לפעמים אני ממש לא מבינה אותך", היא אומרת, לוגמת מספל התה שלה בניסיון להישאר רגועה, "מה אתה רוצה ממני, אה ?", היא שואלת בכעס, או בעצב.

ההתנהגות האנושית לא כל-כך מובנת לי, אבל אני מנסה לחקור אותה בכל זאת. זו תערובת מוזרה של יצרים, רגשות ומחשבות בלתי נשלטות בתוך ניסיון ורצון עזים לתת בהם כיוון. אני נושם עמוק פנימה לתוך הריאות, דרך האף, בפה סגור, ממשיך להביט במחשב. לפעמים אתה נפגע תוך רגע. מישהו אומר לך משהו ותוך שבריר שנייה, אולי זה הכימיה במוח, אתה נפגע ונעלב. קשה להסביר את זה, אבל זו תופעה כל-כך מוכרת. המשפט עוד לא מסתיים ואתה כבר מרגיש עצבני, או כועס, או עצוב, נפגע ממשהו בדברים ואז אתה מרגיש את זה עולה מן הבטן, עובר דרך כל הגוף, בלב המגביר את קצבו, בשרירים המתכווצים, בראש. אבל, באותו רגע נפתח חלון, חלון הזדמנ ויות, חלון קטן, קטן אבל קיים. ובחלון הזה אתה יכול להחליט, רק אם אתה מסוגל לשלוט בזה כמובן, אתה יכול להחליט אם אתה מגיב או מבליג, אם אתה מעוניין להגביר את ההרגשה שהמילים יצרו, או שאתה מתרחק ממנה, פורש חיוך מזוייף על הפנים וממשיך הלאה, שוכח. זה המרווח, הפער, שבין ההרגשה, המחשבה ובין הפעולה, חלון הזדמנויות קטן, אבל קיים.

אני נושף את האוויר החוצה, לאט. היא עדיין מביטה בי. "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד", אני אומר בטון אחיד, מתבונן במסך השחור. היא נשארת לעמוד שם לעוד רגע אחד. ואחר-כך הולכת לחדר השינה. אני שומע את הרעשים משם. היא מכניסה את הדברים שלה לתיק. היא חוזרת בבגדים אחרים והתיק שלה מונח על הכתף. את כוס התה היא השאירה בחדר.

"לפעמים אני ממש לא מבינה אותך", היא אומרת בכעס ואני רואה את הדמעות שעומדת לה בעיניים, מחכות לרגע שהיא תאשר להן לצאת החוצה. היא הולכת בכיוון הדלת. אני שומע את הדלת נפתחת, ואחר-כך נטרקת. אני לוחץ שוב על אחד המקשים והמסך חוזר להקרין את השורות הכתובות. אני בוהה במילים.

אחר-כך אני קם מן הכסא וחוזר אל הסלון. אני מרים את השלט מן השולחן ומתיישב על הספה. אני משתיק את הקול של הטלוויזיה ועם האגודל אני לוחץ על הכפתור של הערוצים בשלט. קדימה, קדימה, עוד ערוץ ועוד ערוץ. גם ככה איו מה לראות. בחוץ עדיין אפור וכנראה שיעברו כמה חודשים לפני שיהייה שם צבע אחר. גם בפנים אפור. יעברו כמה חודשים של קור, של חורף בטרם השמש תזרח שוב במלוא עוצמתה, להבה חדשה, שאחר-כך תדעך ושוב הקור, במחזור ידוע מראש. יעבור עוד זמן עד שתהייה שם הדדיות חדשה ואחר-כך תיעלם שוב. אני משאיר את האגודל על הכפתור של הערוצים והם מתחלפים בקצב של ערוץ לשנייה וחצי. עוד תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה. העיניים שלי בוהות במסך. "לפעמים גם אני לא מבין", אני אומר, אבל אין שם איש אחר מלבדי שישמע.

עמודים מלאי מילים

אולי זו הסגרירות של היום, המתגברת מבעד למשקפי השמש. אולי זו העייפות הרבה לאחר לילה ללא שינה, לילה של עבודה רצופה. אולי זו שוב התוגה המלנכולית, העלולה לשקוע עליך, או לגרום לך לשקוע בה, ללא כל הודעה מוקדמת, או פתח מילוט. אולי זה שוב הגעגוע. כמות החוויות העוברות עלינו במשך היום הינה עצומה, שלל של מידע, האגור בצורת זכרונות קטועים, נשמר בתוך תאים אפורים ובקשרים שביניהם, מחובר למילות מפתח מסוגים שונים, שביום אחר, ברגע אחר, לפעמים ברגעים בהם אתה לא מוכן כלל, הם יצוצו ויקפצו לתוך המודע, לתוך חוויית המציאות של הווה.
קשה לדעת אילו פרטים מתוך החווייה אתה תזכור. חלקם אתה יכול להמציא זמן רב לאחר-מכן. פרטים שהיית רוצה שייקרו, אולי אפילו דמיינת אותם, חלקם התרחשו באמת. לפעמים קשה להבדיל.

שאיפה נוספת מן הסיגריה, רעש של רכבת העוצרת בתחנה בחריקת בלמים עזה, מרעיד בשריקה את עור התוף שבאוזניך. קשה כל-כך לעצור דבר-מה כה כבד, לפעמים אפילו בלתי אפשרי. כדורי שלג למשל, המתגלגלים במדרון תלול, אינם נוטים לעצור או להיעצר. צריך להשקיע אנרגיה רבה על-מנת לעשות זאת, אם זה אפשרי בכלל. לפעמים הדרך היחידה לסיים את מסעם מטה הוא לתת להם להתנגש בקרקע בעוצמה רבה ולהתרסק לאלפי ומליוני רסיסים. למה לא עצרנו את המירוץ המטורף הזה ?, אני באמת לא מצליח להבין, לא מצליח למצוא לזה תשובה מספקת. נדמה שדהרנו במהירות לקראת קיצו של העניין במעין כרוניקה של דבר-מה הידוע מראש.

זרם של אנשים פוסע מתוך הרכבת אל התחנה, אל המדרגות, אל העיר המחכה בחוץ. כל-כך הרבה אנשים, כל-כך הרבה בדידות. זרות אנושית מקיפה מכל עבר. אולי זה שוב הגעגוע. איש מבוגר שואל אותי אם זו התחנה הנכונה לאנשהו. "זה תלוי", אני חושב, "אם אתה רוצה להגיע לשם, אם יש לך מה לעשות שם בכלל, אולי בכלל אני צריך להיות בשדה התעופה, בדרך למקום אחר, או משהו כזה", אני ממשיך בדיאלוג פנימי עם עצמי. "כן זו התחנה הנכונה", אני עונה בפשטות והאיש חולף על-פני וממשיך בדרכו, מוצא לו ספסל משלו לשבת בו לבד.



אני מבולבל, אני יורה לכל הכיוונים. אני יודע שאני צריך לעצור, להעריך מחדש, לבצע הערכת מצב מחודשת. במקום זאת אני ממשיך לרוץ, לדהור קדימה ללא הרף, פונה ימינה ושמאלה, חוזר לאחור וחוזר שוב לפנים. מבולבל ותקוע, אין התקדמות אמיתית, רק אשלייה של התקדמות, אשלייה של ביטחון. הרבה החלטות תוכל לקחת במהלך חייך. הרבה החלטות כבר לקחת. כל אחת מהן עשוייה, או עלולה, לקחת אותך למסלול אחר, טוב או רע, תלוי בך. על חלקן תצטער ותתחרט, אולי על כולן, אולי על אף אחת מהן. כאב רב מצוי בידיעה אודות האפשרויות העומדות בפניך, כאב גדול יותר מצוי באי-היכולת לבחור ולממש את כולן.

המציאות שבחוץ מנסה להשתלט על זו הפנימית ומרעישה אותה בקולות של מכוניות, הנוסעות בכביש מהיר, רמקולים המודיעים על התקרבותה של הרכבת ועל תחנות היעד ותחנות הביניים שלה ועוד רעשי וצלילי רחוב הומה. זו הפנימית אינה מוותרת ומחזירה מלחמה שערה, מצמידה לכל חוויה חיצונית זיכרון ועוד אחד ועוד רבים. כל שבריר של מציאות מתחבר פתאום לאלפי שברירי זיכרון, תמונה עולה באוב הדימיון, צליל של מיתרי קול מוכרים, ריח המזכיר נשכחות ותחושה של מגע, רצון עז לפגוש בדמות שלא פגשת זמן רב ואולי גם לא תפגוש זמן רב בעתיד, אולי כבר לעולם לא.

זיכרון מערב אחר עולה בתוך הראש. בחור במצלמת וידאו עובר ליד בית-הקפה וברגע של יצירתיות מצלם את היושבים. איש אחר לבוש סינר עליו כתוב: "ניסיון קריאה – קריאה בכף היד", אולי יחזה את עתידך, אולי אפילו זה יהיה נכון עד כדי מדוייק. בחור אחר יושב לבד, מול שולחן עגול, מכשיר טלפון סלולרי, מצית וקופסת סיגריות מונחים על השולחן והוא כותב במחברת שורות. מחבר אותיות למילים ומילים למשפטים, מנסה לתת משמעות לרגעים שונים בחייו. לפעמים אני זוכר את הדברים כמו מתוך עיניו של צופה אחר, לא מתוך עיני שלי, כאילו אני עומד בצד ומתבונן במהלך החיים שלי מן הצד.

ליד דלת בית-הקפה הכבדה עומד שומר, לבוש מעין מדים, סימן למצב בטחוני רעוע. בחור בוהה במבט, המסתיר דבר-מה, בבניין העירייה המצוי כמעט מולו. קצת מתחת למבט מצויות עיניה של מישהי אחרת. לפעמים ייפגשו עיניהם, אך רק לרגע בודד. היא תסיט את מבטה שבריר שנייה לאחר מכן, לא תרצה לשדר עניין יתר והוא יחזיר מבטו הפונה החוצה להתבוננות המופנית פנימה. למעלה, על גג בניין העירייה מורכבות מנורות בצבעי אדום, צהוב, ירוק, מדמות זיקוקין-דינור, תבנית של תנועה מקובעת בפסל חשמלי, נדלקות ונכבות בסדר קבוע. בפנים המחשבות רצות ומתפרעות וביטויין החיצוני הופך דפי שורות ריקות לעמודים מלאי מילים.

אני קם מן השולחן, מחזיר את החפצים המונחים עליו לכיס אחד, ומוציא את מפתחות הרכב מן הכיס האחר. מהלך לכיוון הרכב, מהרהר אודות הנסיעה שתיקח אותי למקום מבטחים, עוד חלק באשליית הביטחון, למיטה מוכרת, לישון, לחלום חלומות בתוך כל החלום הזה. חלום בתוך חלום, אותו חלום שאני קורא לו מציאות, אותו חלום שמהווה את החיים שלי.

אוטובוסים עוברים ועוצרים בתחנה. הרמזורים מחליפים צבעים ומכוניות נוסעות בנתיבים שבכביש. כל הסיפור הזה יכול לקרות בכלל במקום אחר, בזמן אחר, אולי בכלל בתוך ראשו של מישהו אחר ואין אף אחד שיכול לקבוע מהי האמת, מהי המציאות האמיתית, מה קורה באמת ומה קורה רק בדמיון, בחלום שבהקיץ. כל שנותר לך הוא הרגשה, אמונה ביכולתך האישית להבדיל בין מציאות לתעתוע.

הרכבת כבר בתחנה. אני נעמד, משליך את שארית הסיגריה אל המאפרה שתקועה בעמוד בטון והולך בכיוון הכניסה לקרון. אולי זה היום הסגרירי, האפרורי, המעונן, המסמן תחילתו של סתיו ואת בואו של החורף שלאחריו. אולי זה המעבר לשעון חורף והחושך היורד כך סתם באמצע היום. אולי זה רק הגעגוע . . .

זאב-הערבות

17/08/2002
13:30
אדמונטון, קנדה


הפעם זה היה חייב לעבוד. לא עוד תוכניות מסובכות, לא בלו-פרינטס, או תוכניות בשחור על לבן, או לבן על שחור. לא טילים שעפים ומתפוצצים, לא קפיצים נמתחים ולא מהירויות מטורפות. הפעם זה היה פשוט וזה היה חייב לעבוד.

על הקופסא היה כתוב: "מרדים תוך שניות מן הגרגיר הראשון" ואפילו יש תמונה של רוד-ראנר אוכל מן הגרגירים ותמונה נוספת של רוד-ראנר ישן על אדמת המדבר. זאב-הערבות הרים את הקופסא והביט בציור. "הפעם זה חייב לעבוד", הוא אמר לעצמו, "זה כל-כך פשוט, לא מסובך, אין משהו שיידפק, זה חייב לעבוד". הוא פתח את קופסת הקרטון ושלף מתוכה את אריזת הפלסטיק. בזהירות המאפיינת מנתחים הוא פתח את האריזה, באיטיות אך בהחלטיות. הוא חפן גרגירים מלוא כפו והתבונן בהם. הוא ידע שיעברו רק רגעים אחדים מן הרגע שבו יניח את הגרגירים על האדמה, יסיים את הכנת המלכודת ועד שתגיע הציפור. הוא ערם את הגרגירים על האדמה מרוקן כמעט את האריזה כולה. השמש עמדה במרכז השמיים, ענן בודד ריחף מעל פסגתו של הר במזרח. היה חם מאוד ויבש, לשונו של זאב-הערבות ליחכה את שפתיו ויבשה. הוא החזיר את אריזת הפלסטיק לתוך קופסת הקרטון, מתבונן שוב בתמונות של הציפור שעל גב הקופסא וכמעט מחייך ואז התחמק אל מאחורי גבו של סלע גדול שעמד לא הרחק משם.

רגע אחד עבר, אולי שניים, בטרם נשמעו קולות ה"ביפ-ביפ" של הרוד-ראנר, קולות המוכרים לו כל-כך. מרחוק ניתן היה להבחין בענן האבק הקטן שהציפור מעלה מאבק המדבר בעוד היא רצה במהירות לעבר המלכודת. "ביפ-ביפ" נשמע הקול, רגלי הציפור הסתחררו בקצב כה מהיר שכמעט ולא ניתן היה להבחין בהן. "ביפ-ביפ" והציפור נעמדה מעל ערימת הגרגירים, מתבוננת לרגע לצדדיה, בוחנת את הסלע הגדול, העומד לא רחוק ממנה. זאב-הערבות הציץ ממחבואו והציפור לא חשה צורך להבחין בו. הוא נשבע שראה אותה מחייכת, אולי אפילו מגחכת כשהסתכלה בסלע. הציפור כופפה צווארה והחלה מנקרת בערימת הגרגירים. ליבו של זאב-הערבות כמעט עמד מלכת. הנה זה קורה, גרגיר ועוד גרגיר ועוד אחד. זאב-הערבות הציץ ממקום מסתורו, נשימתו כמעט ונעתקת והוא כמעט מעז לחלום ולדמיין את הרדמותה של הציפור, אותה הוא רודף כבר זמן כה רב.

דקה חלפה והערימה הלכה וקטנה, אך הציפור המשיכה לנקר בה. זאב-הערבות החל מאבד את סבלנותו, מתבונן בציפור מחטטת בערימה במקורה. "נו תירדמי כבר", הוא לחש לעצמו. הציפור הסתכלה הצידה לרגע אחד ושבה לנקר בערימה. "נו תירדמי כבר", הוא צעק בעודו יוצא בריצה מטורפת מאחורי הסלע. הציפור הרימה את ראשה, צילה מתארך על רקע אדמת המדבר החומה-צהובה, הביטה בזאב-הערבות הרץ לעברה אחוז טירוף, גיחכה בקלילות. "ביפ-ביפ" היא אמרה וסחררה את רגליה במהירות מטורפת, נעלמת משם תוך רגע בודד וזאב-הערבות בזינוק אחרון מנסה לאחוז בה ונכשל.

"זה לא ייתכן", מלמל לעצמו זאב-הערבות. "זה לא ייתכן", הוא צעק. הוא הריח את ערימת הגרגירים וטעם גרגיר יחיד. תוך שניותיים הוא הרגיש את התרדמה צונחת עליו, "זה לא הוגן" הוא לחש ונרדם על חול המדבר הלוהט בעוד השמש קופחת על גופו השחום.

הציפור עמדה שם מנקרת במקורה את ערימת הגרגירים. הוא התבונן בה ממקום מסתורו מאחורי הסלע. חלפו אולי רגעים אחדים. הציפור זקפה צווארה, הרימה ראשה והתבונננה לצדדים. עיניה נראו מזוגגות, נעצמות, רגליה כשלו והיא נפלה מלוא קומתה על הקרקע, ישנה שנת ישרים. זאב-הערבות צהל ויצא בריקוד ממחבואו. הוא התקרב אל הציפור הרדומה. השמש עמדה לשקוע. צילו המתארך של זאב-הערבות השתולל על חול המדבר. זאב הערבות רכן מעל הציפור מרחרח את צווארה. הוא ליקק את שפתיו פער את פיו וכמעט ונגס בצווארה העדין של הציפור. לפתע חשכו השמיים וגוף גדול הסתיר את השמש. זאב-הערבות הרים את ראשו והביט בשמיים המתכהים. הוא ראה מעין יד אוחזת במכחול חולפת על-פני רשתית עיניו. קולו המרשרש של נחש נשמע באוזניו ועל הקרקע זחל לעברו נחש ועל גבו תפוח, "קח", לחש הנחש, "טעם" הוסיף והוציא את לשונו, "חשוב", הניח את תפוח בסמוך לזאב-הערבות ונעלם משם בזחילה. זאב-הערבות הרכין את ראשו. הציפור נעלמה והתפוח כמו זהר אליו בחשיכה.

הוא התעורר. פיו היה יבש ולשונו ליקקה את חיכו ואת שפתיו. "זה היה רק חלום", הוא לחש לעצמו. אור כוכבים האיר את המדבר, החול להט בכפותיו, אך רוח המדבר הקרירה ציננה את גופו. הוא התיישב סמוך לסלע ששעות מספר קודם לכן שימש כמקום מחבואו. הוא התבונן בכוכבים הפזורים בשמיים השחורים שממעל. "זה לא הוגן" הוא חשב לעצמו. "כבר שנים אני רודף אחרי הציפור הארורה הזו", הוא הרהר, "מתכנן תוכניות, בונה מלכודות, עף על-גבי טילים, מותח קפיצים ותמיד . . ." הוא נאנח, "תמיד משהו מתפקשש, נדפק, לא עובד", הוא עצר לרגע, ממקד את מבטו בכוכב גדול שזהר בשמי הצפון. "אני יודע את הפיסיקה באופן מספק, זה משהו מוזר, כאילו מסרבים הדברים לעבוד דווקא לי, רק עבורי, כמו חוקי מרפי", הוא השמיע אנחה נוספת. "אף פעם לא חשבתי על זה", הוא המשיך בהרהוריו. "אף פעם לא עצרתי לחשוב על כל הדברים האלו", הוא הוסיף. עצבות פשטה באיבריו, הוא נשכב על בטנו, מניח את ראשו על כפותיו. "אולי לעולם לא אצליח לתפוס אותה", הוא המשיך. רעב קרקר בבטנו, אך הדיכאון ששרה בו, הסתיר את הרעב ממוחו הקודר. רוח המדבר נשבה והרימה אבק מן הקרקע. "ביפ-ביפ", נשמע הד מרוחק, מוחזר מצוקי ההרים. "אולי כדאי להפסיק עם זה, את המרדף חסר התוחלת והתכלית אחרי הציפור הארורה הזו", הוא חשב, "אולי כדאי להפסיק עם הכל, מה המשמעות של כל המרדף הזה, של החיים האלו, אם לעד נועדתי להיכשל". הוא נשם בכבדות בעודו מתרומם על רגליו. הוא החל מהלך באטיות, ראשו מתנודד מצד לצד, לשונו מציצה מבעד שיניו מידי פעם. הוא היה עייף ומדוכא. חול המדבר שלהט בכפותיו קודם לכן, התקרר בינתיים באוויר הלילה, "נמאס לי" הוא צעק אל תוך הלילה, נעמד על קצה צוק סלע, "נמאס לי, אס לי, לי, לי . . .", נשמע ההד החוזר מצלעות ההרים. זאב-הערבות התבונן מטה אל התהום הפעורה מתחתיו. "נמאס לי" הוא לחש ופסע קדימה מודע לגמרי לעובדה שהקרקע נשמטת מתחת רגליו. הוא נפל במהירות מטה. האוויר זרם על פרוותו, גורם לעיניו להיסגר. ליבו דפק במהירות, אך מוחו היה שליו. "נמאס לי", הוא לחש, "אני רוצה שלווה", ופגע בקרקע בעוצמה רבה.

כשהתעורר, השמש כבר עמדה במרכז השמיים. "אני לא מת", הוא אמר לעצמו, "ממממ . . . מוזר", הוא הוסיף, מנסה לברר אם הוא מאוכזב או שמח. הוא התבונן בחול המדבר ואחר הרים את ראשו אל עבר השמש. האור סימא את עיניו. "נדמה שגורלי נחרץ", הוא לחש לעצמו והמודעות החלה זוחלת במעלה גבו, ממלאת את מוחו. "אני לא יכול להפסיק דבר", הוא אמר, מתוודע אל דבר-מה שהרגיש כאילו ידע מאז ומעולם. באופק הסתחררה במהירות צללית קטנה. "לעד ארדוף את הציפור הארורה הזו, לנצח אתכנן תוכניות, אבנה מלכודות, אמתח קפיצים ואעוף מעל-גבי טילים מתפוצצים", הוא צעק. אוויר המדבר העומד נתן לקולו להתרחק עד צלעות ההרים ונשא אותו משם בחזרה. "ולעד להיכשל", הוא הוסיף בקול שקט, מבין לפתע את משמעות חייו, מטמיע אותה, מתרגל, נוגע לרגע בודד באלוהי המדבר בו הוא חי כל חייו.

שקט השתרר מסביב. השמש קפחה על ראשו. ענן בודד ריחף מעל פסגתו של הר במזרח. היה חם מאוד ויבש, לשונו של זאב-הערבות ליחכה את שפתיו ויבשה. "ביפ-ביפ" נשמע הד מרוחק. תוכנית החלה נרקמת במוחו של זאב-הערבות.

"עמוק בפנים, או מה כבר רע בקצת לברוח ?"

במרפסת הבית יש שולחן ישן, שאספתי פעם ממקום כלשהו. אני לא זוכר כרגע מאיפה, אולי אם אשב על אחד הכיסאות הפזורים שם אוכל להיזכר. באופק, השמיים השחורים נסגרים על שרשראות בתים מוארים ואורות אדומים מנצנצים גבוה על אנטנות. בדירה שממול מתרוצצת אישה, לבושה בשמלה שחורה, מדליקה אור פה ומכבה במקום אחר. במרפסת הסמוכה, איש זקן יושב באפילת אור פלואורסנטי קלוש, אולי ממלמל דבר-מה. במרפסת הבית שלי פזורות אדניות ישנות שפעם פרחו בהן פרחים צבעוניים וגבעולים ירוקים. כעת הן מלאות באדמה ובכדורי קלקר קטנים, לבנים, דומים לתרופה נגד הצטננות.

אני מדליק סיגריה ונשען על המעקה ומביט. אני מסתכל אל העיר הנפרשת, אך מתבונן פנימה אל תוכי. "בדרך כלל אני לא מעשן לבד", אני חושב לעצמי, מכה קלות בסיגריה באצבעי, גורם לאפר לצנוח אל הרחוב. "אני שותה קצת ומעשן רק באירועים חברתיים", אני קובע ולוקח עוד שאיפה מן הסיגריה, "מעשן חברתי הם קוראים לזה", אני אומר לעצמי.

אני נכנס אל הדירה ומביא מאפרה אל השולחן הישן. אני מושך כיסא ומתיישב, בוהה בגבול שבין התקרה הלבנה והשמיים השחורים. "אין כוכבים הלילה", אני מהרהר לעצמי. אני נעמד ונכנס שוב אל הדירה, מהלך אל המטבח ושולף מדלת המקרר פחית בירה. "איפה לעזאזל הנחתי את כוס הבירה הגדולה הזו ?" אני שואל את עצמי בקול, מחפש בארונות המטבח. אני מוזג את הבירה לכוס אחרת, מניח את הפחית הריקה בכיור וחוזר לשבת במרפסת.

הימים עוד חמים, אך אוויר הלילה קריר. סימנים ראשונים לסתיו המתקרב. הרחובות מתחילים להתמלא בעלים הנושרים, בשלכת. קצף הבירה נמרח על שפתי העליונה ואני מוחה אותו בגב היד, מדליק לעצמי סיגריה נוספת. אני שואף את עשן הסיגריה ומטמיע את הסם בריאותיי, מטה את הראש קלות לאחור ונושף את העשן כלפי מעלה. העשן מתערבל באוויר הלילה. אני לוגם מן הבירה בלגימות גדולות, לא גדולות מידי. משב של רוח גורם לקצה הסיגריה לזהור בחשיכה.

"אתה מתמכר", אני אומר לעצמי. "לסיגריות, לאלכוהול", אני חושב, "בעצם לא", אני משנה, "אתה מתמכר להרגשה, לבדידות, לעצבות", אני קובע. הבירה הנעלמת בכוס ועשן הסיגריה המשתובב ברוח מתחילים לתת את אותותיהם. חולשה פוקדת את איבריי, הדם זורם בעורקיי בדופק איטי אך מודגש, העפעפיים צונחים באיטיות ולא ממהרים לחזור מעלה.

רעש פעמונים מסיח אותי מן המחשבות המתרוצצות בראש ואני מסיט את מבטי אל המרפסת הסמוכה. אור הפלואורוסנט כבה זה מכבר, והאיש הזקן אינו שם. צינורות מתכת קצרים באורכים שונים תלויים שם. משב הרוח גרם להם להתנגש זה בזה ולצלצל. בובת חזיר, התלוייה על חוט לידם ומסתובבת, נדמית לי כמישהו הצופה בי. "אז מה כבר רע בקצת לברוח ?", אני צועק אל בובת החזיר. "אפשר לחשוב שהמודעות הכפייתית הזו תורמת במשהו", אני ממשיך ומדבר ספק לעצמי, ספק למישהו או משהו אחר.

מחצי ליטר הבירה נשארו אולי שתי לגימות נוספות. קולות של צרצור תופסות את תשומת-ליבי וצורמות באוזניי. "אם אני תופס את הצרצרית הבת-זונה הזאת, אני שובר לה את החצוצרות", אני ממלמל. הצרצרית עונה לי בשפתה. אני מוציא סיגריה נוספת מן החפיסה שבכיסי, ומדליק אותה ממצית מכיס אחר. "זו האחרונה", אני מבטיח לעצמי, "הלילה", אני מוסיף.

אני נעמד, נשען על המעקה ומביט שוב באורות הכתומים-צהובים של העיר. את לגימת הבירה האחרונה אני שופך לאדניות השוממות. "אולי עוד יצמח פה משהו", אני חושב לעצמי. אני מתיישב על כיסא, מניח את כוס הזכוכית על השולחן הישן. "מאיפה הבאתי את השולחן הזה ?" אני שואל את עצמי, אף תשובה לא מגיעה. אני מושך כיסא נוסף ומניח עליו את רגליי, עובר לתנוחת חצי שכיבה, מושך את ראשי לאחור, לוקח עוד שאיפה מן הסיגריה ומכבה אותה במאפרה. "מה כבר רע בקצת לברוח ?", אני לוחש לעצמי ועיניי נסגרות, מניח לעצמי להירדם, לשקוע במציאות פנימית, אולי זו האמיתית, אולי זו החשובה, אולי זו היחידה, לישון, לחלום. בריחה יומיומית, לילית, בריחה בזעיר-אנפין.

בבוקר, אני מוצא את עצמי במיטה. שיר שמתנגן ברדיו מזכיר לי שמות ורגעים ששכחתי ואולי אף התאמצתי לשכוח. לדקות ספורות אני אפוף בנוסטלגיה עדינה, המכה בי באופן אגרסיבי, רק שקשוק הראש מחזיר אותי למציאות.

השיר ממשיך, אך אני מפסיק. מנסה לחזור מנבכי נפשי אל המציאות. הרגשת חוסר סובלנות מקרקרת סביבי בזמן האחרון ואני מנסה להתחקות אחר שורשיה. סוג של בדידות, שאני רגיל לחיות בו ואפילו להנות ממנו במידה מסויימת של מזוכיסטיות ואהבת כאב מהולה ברחמים עצמיים, כמעט עד כדי התמכרות, מקשט את חיי, הצבועים באפור דהוי בימים של סתיו, זאת למרות הבילויים התכופים שאני מכריח את עצמי לחוות. לא קשה לי להיזכר בשמה של זו הנוכחית, הוא דווקא מאוד דומה לשם, שאני מנסה לשכוח, אפילו זהה לו, אך מה היה שמה של הקודמת וזו שלפני כן ?

הרגשת ריקנות אוחזת בי ובצורה פרדוקסלית אף ממלאת אותי רגע אחרי שאני גומר לתוך הקונדום, מגע ללא מגע. קונדום עשוי גומי המנתק אותי מן המגע האמיתי. אני מרגיש חשוף. דווקא אז, אחרי שהאקט כבר כמעט נגמר, אחרי שכבר עבר זמן רב מאז הייתי לעירום. דווקא אז אני מרגיש חשוף. חשוף ורגיש ופגיע. ברגעים האלו אני מתכנס, מכין את עצמי להתגוננות מקיפה בגזרות שונות, מתכרבל לתוך עצמי בתנוחת עובר. ובדחיסת הנפח הזה לתוך עצמו, נדחסים גם הפרטים בראשי וברגע של הארה, הצומח מתוך כל הצפיפות הזו, אני קם ומתייצב בחזה מתוח, מרים את עיניי אל גובה עיני היריב ומחליט לעזוב, להשאיר את המיטה הזרה מאחוריי, לטרוק את הדלת בעדינות.

עמוק בפנים אני מכיר כבר באמת, אך מחליט שלא עכשיו היא העת לעסוק בה. עכשיו זה זמן אחר, זמן לתכנונים אודות טיול ארוך, נסיעה, ניתוק נוסף, סוף תקופה אחת, דלק לתקופה אחרת. בתוכי אני כבר יודע, שהמסע האמיתי הינו פנימה, אל תוך נבכי הנשמה והנפש, לאו דווקא מסע פיזי אל מחוזות מרוחקים בארצות רחוקות, בהרים ובעמקים, אגמים, ימים ומדבריות, אף לא מסע אל הכוכבים. זהו מסע עמוק פנימה אל תוך עצמי.



בשקשוק ראש נוסף, הפעם אגרסיבי יותר, אני מכריח את עצמי לקום מן המיטה, להיחלץ מתוך שמיכת הפוך החמימה ולהתחיל בשגרת יום נוסף. בחוץ ימי סוף הקיץ, אנשים בבגדים קלים, בגדים מחממים, אך הקור הוא פנימי. מין הרגשה של בדידות, מחסור עז בחום אנושי, חום נשי, במישהי להתכסות בה, להתכסות עמה, לחבק, לאהוב. לפעמים הגשם יכול להפיג את השעמום החורפי הקר. קצת גשם, טיפות קטנות של מים, המרעננות את עור פניי הלא מגולח, שוטפות ברוך את זיפי הזקן שיירדו בעוד יום או יומיים. הרגשת חוסר משמעות כבדה עלולה להתיישב במקומות בהם אני מנסה לעמוד, או לרוץ, או להתעמת, והגשם עשוי דווקא לעזור. מנסה לקפוץ משלולית אחת לאחרת בחיים אפורים, אני מחכה לאביב, לקיץ, שיגאלו אותי מיסורי קור ובדידות, געגועים, מיסורי החורף המגיע.

בערב אני חוזר מתוך שגרת היום, כושל שוב אל תוך סבך מילים חדש בחיפוש אינסופי אחר שורות נכונות לתאר הרגשה לא ברורה, אולי אף בלתי ניתנת לתיאור כלל. באופק מהבהבים אורות אדומים וצלליות של בתים, חלקם רבי קומות, חלקם פחות, משתלבות ברקיע החשוך. אני מחפש רמז לתקופה חדשה שעומדת להגיע. הלילה אינו שקט כפי שציפיתי, קר, רעש מכוניות מגיע מן הכביש הראשי, העובר מספר מועט של רחובות, לא הרחק מן המרפסת. קר, לילה נטול כוכבים.

אני מנסה ללא הרף למצוא משמעות, משהו מעין זה הנותן סיבה להתעורר בבוקר, אפילו לא משהו קיומי או אבסולוטי, משהו פשוט, סיבה, אפילו תירוץ. אף בזמן שאני כותב, מסרבת המשמעות להופיע מבין השורות והמילים ובתקווה שהיא תצוף אני מושך את העט בדיו וכותב עוד שורה ועוד אחת, אך המשמעות כאילו עומדת במקום אחר, משפילה עיניה לעומתי, מצחקקת, מגחכת.

כלב עשוי לנבוח במרחק וחתול יילל בפח האשפה שברחוב אי-שם למטה. חרק קטן יטיל צל גדול, כשיעוף לפני מנורת הלהט. אני אמשיך לשבת בשקט מופתי, מתכנן בתוך הראש, או על הדף, לכאן ולכאן, אך בינתיים אני דוחה את שלבי הביצוע, מקווה רק שבבוא הזמן יהיה עמי הכוח. אני בורח שוב אל המיטה, אל הפוך החמים, אל הבריחה הלילית שלי.

יום חמישי, 22 בפברואר 2007

"כמה מזה כבר שתיתי ?"

שחור השמיים החל להכחיל בעוד יום חדש מתחיל לעלות. השחר היה בעיצומו. העננים שבאופק החלו להתאדם בחלקם התחתון, מתחממים באור שמש בלתי נראית עדיין. בחלקם העליון היו העננים אפורים ולבשו צורות שונות ומגוונות.
"זו לא המציאות", הוא אמר ספק לעצמו, ספק לדמות דמיונית שישבה לצידו. הוא ישב על גדת הנהר מתבונן באופק, בפסגות הרים מוריקים ובמבנה דמוי מקדש המצוי במחצית המרחק לאופק, צבוע גווני אדום ושחור. "אך זה גם לא חלום", הוא המשיך. הדמות לבשה עכשיו צורת אישה.

"אתה בכלל יכול להבדיל בין שניהם ?", שאלה הדמות. הוא התבונן בה רגע לפני שהשיב.
"קודם כל אני יכול להרגיש ברצף הזמן שעבר מאז שהתעוררתי בפעם האחרונה וכך אוכל לדעת שאני לא חולם כעת", הוא אמר, מנסה להישמע נחרץ אפילו באוזניו.
"אולי אתה חולם כבר זמן רב ואתה אפילו לא יודע", היא היקשתה.

השמש החלה לבצבץ בקצה כיפת השמיים. השמיים החלו להתבהר בניגוד גמור למחשבות שנבטו, צמחו ונבלו בתוך מוחו. ציפורים קטנות, אך מהירות, היכו בכנפיהן באוויר הבוקר וטסו בתנועות תזזיתיות מעל המים, שרחשו בקלילות בנהר. קרקור הלילה של הצפרדעים פסק ובמקומו החל תרנגול, אי שם, לקרוא.
"וחוץ מזה, איך אני יכול להתאהב גם בך, אחרי שרק לפני חודש התאהבתי בבחורה אחרת ?", הוא המשיך, "אין איזה מנגנון שאמור או צריך למנוע את זה ?".
"אם זה מה שאתה מרגיש, אז זה מה שאתה מרגיש", היא ענתה והמשיכה, "ואם תחשוב על זה מספיק, שתינו בעצם מהוות מעין מושא אהבה בלתי מושג, כל אחת משתינו בדרכה שלה, בדיוק תבנית האהבה שלך, יקירי". את המילה האחרונה הוא הרגיש שהיא הגתה בתערובת של חיבה מהולה בהתנשאות.
"וחוץ מזה, אתם לא ממש ביחד", היא הוסיפה בשקט.
"היא יודעת יותר מידי", הוא חשב לעצמו. "זה חייב להיות חלום, אם כך", הוא המשיך, "אני ממציא אותה, היא רק דמות בדמיון שלי". הוא קם והתקרב אל הדמות. "אם זה רק חלום", הוא אמר, "אז זה החלום שלי ומותר לי לעשות כל מה שאני רוצה, האין זאת ?", והוא התכופף לנשקה בעוד ידו השמאלית מלטפת ברוך את שדה הימני.
"ואולי זה החלום שלי", היא היקשתה שוב, "ואתה רק משחק בו תפקיד, ואם ניגש עכשיו לחדר שלי, נוכל לראות אותי ישנה שם". הוא עצר והתבונן בה במבט חצי מזוגג.
"אתה מפחיד אותי", היא אמרה.
"הייתי רוצה שניעלם יחד לאיזה אי", הוא אמר, מסב מבטו אל האופק.
"גם אני", היא השיבה.

רוח בוקר קלה רחשה בשערות ראשו וקררה את חום הגוף. הוא התיישב שוב והניח לראשו ליפול לאחור ועצם את עיניו.

השמש עמדה במרכז השמיים , לוהטת. היה חם ולח והוא הזיע. הוא פקח את עיניו באיטיות. "מתי נרדמתי ?" הוא שאל את עצמו ללא תשובה. הוא ישב לבדו על גדת הנהר. מנסה להיזכר בקורות ליל אמש, הוא הרים את בקבוקי הבירה והעבירם לפח האשפה. הוא חזר לחדרו מהרהר ונכנס מתחת לברז המים הקרים. הוא נתן לטיפות הנשטפות מטה במהירות לצנן את גופו. "אולי בכל זאת זה היה רק חלום", הוא אמר לעצמו, אך משהו בפנים כאילו לחש לו, "אתה יודע עכשיו משהו שלא ידעת קודם לכן".

הוא נתן למים הקרים לזרום על גופו, לנסות ולקרר אותו, לנסות ולהעיר אותו. הוא יצא מן המקלחת, מנגב את עצמו במגבת לבנה בתוך חדר קטן מידי. לאחר שהתייבש, הוא זרק את המגבת על המיטה ונכנס אל תוך בגדיו. הוא לקח את תיק הצד האדום שלו ויצא אל בית-הקפה, לחשוב, לכתוב, להבין.

בדרך אל בית-הקפה התרוצצו המחשבות בראשו, הוא עדיין לא היה ממוקד, ענני הגשם שבשמיים בברית עם הרוח הקלה ניסו להסתיר את השמש, "אולי אני עדיין חולם ?" הוא שאל את עצמו, הוא צעד את פסיעותיו האחרונות בתוך רחוב הומה ונכנס מבעד לדלתות השקופות למחצה. הוא התיישב בשולחן פינתי, קרוב לכניסה. בחלון הוא ראה את הים, ואת האנשים המתקבצים בחוף לקראת המסיבה שתחל עוד מעט.

השפה בבית-הקפה נשמעה לו מוכרת, אך הוא נמנע מלהקשיב למילים, מתחמק. באקווריום שלצידו שטו שלושה דגים בינות לענפי צמחייה ירוקים ובועות שטיפסו מעלה. "שני גופים מפוספסים ודג זהב אחד", הוא זיהה. היה לו קשה להימנע מן המחשבה לשפוך חצי בקבוק וודקה לתוך האקווריום ולצפות בדגים משתכרים. הוא נמנע מן המעשה, אך חיוך התפשט על פניו כשדמיין דגים שיכורים. המלצרית מלוכסנת העיניים הביטה בו, כאילו הוא מוכר לה, מחייכת. הוא הזמין קנקן משקה, תערובת של אלכוהול עם משקה מעורר, וארוחת בוקר.

הוא היה מבולבל, הוא היה מהורהר. הוא ניסה לכתוב כדי לסדר את המחשבות, אך הדבר לא עלה בידו. הוא לא הצליח להתמקד ולתת משמעות מובנת לדברים. הוא ניסה לשחזר את כל מה שקרה ביממה האחרונה, בחודשים האחרונים, בשנה האחרונה, אולי אפילו חיים שלמים. מנסה להפריד בין מה שקרה ובין מה שרצה שיקרה, בין המציאות ובין הדמיון המתעתע בו.

הוא עצם את עיניו ושקע בביצת הזיכרון המושכת אותו מטה. שברירי זיכרון, כל אחד מתאר רגע אחר, אפפו אותו מכל עבר, מלטפים, נושכים. הוא רצה לברוח, אך הוא ידע שבריחה אינה חלק מן האופציות העומדות לרשותו. לפחות לא בריחה בקנה-מידה גדול. קשה לברוח מתכניות ידועות מראש, המתקבעות במסלול חייך, אולי אפילו עוד בהיותך ילד. הוא ניסה למקד את מחשבותיו ברצונות, משהו להיאחז בו, להיאבק עבורו, להתקדם בכיוונו. הוא נכשל.

זיכרון עמום של אביו עלה בו, צועק עליו ומתרגז בגלל ציון נמוך במקצוע חסר חשיבות, דופק באגרופו על שולחן הכתיבה ומפיל ארצה את חוות הנמלים שלו, שטרח וטיפח במרץ רב. הנמלים היו החברות שלו ואביו השמיד והרס את הבית שלהן. חוות הנמלים העשוייה פלסטיק התנפצה על הרצפה, מתפרקת לחלקים המרכיבים אותה. הנמלים התפזרו על הרצפה יחד עם החול, שהפך ממבוך של מנהרות חפורות היטב לערימת גרגירים חסרת משמעות. מבולבלות הן רצות ומתפרעות בכל כיוון, מנסות להציל ביצים ורימות, אך מאבדות את כיוונן, אין להן לאן לחזור. שבועות אחר-כך הוא עוד הרגיש את עקצוץ הנמלים על גופו, אך כואבת מזאת הייתה ההבנה שלעולם לא יבין את אביו וכנראה שהלה לא יבין אותו.

"הוא מתגעגע אליך", אמרה לו אימו בשיחת טלפון מארץ רחוקה. "הוא משתגע כשאתה לא מתקשר", היא הוסיפה, "וגם אני מתגעגעת, מתי אתה חוזר ?". "גם אני מתגעגע", הוא השיב במבע אטום ובמילים חסרות רגש.

על השולחן לפניו היו מונחים במעין סדר מופתי, מחברתו העבה, פתוחה כמעט כדי מחציתה, מימין לה באופן מקביל לגמרי היה מונח העט הכחול בו כתב, עט עבה עם מן עטיפת גומי שחורה להטבת האחיזה והכתיבה, קנקן מתרוקן, כוס זכוכית שהכילה משקה צהבהב-חום וצלחת מלאה שלא נגע בה. "כמה מזה כבר שתיתי ?", הוא ניסה לשאול את עצמו והתשובה היחידה שמצא הייתה "הרבה". רעידות אחזו בזרועו השמאלית והגיעו עד פרקי אצבעותיו. הוא הביט ביד הרועדת מנסה להשתלט על שריריו. לאט לאט פסקו הרעידות. הוא נשם בכבדות, באיטיות, נשימה אחר נשימה, שאיפה, נשיפה, הפסקה, שאיפה, נשיפה, הפסקה. אור שמש מסנוור, בגובה העיניים נכנס בחלון בצד אחד של בית-הקפה, בקצה האחר, מבעד להילת העננים, זרח ירח מלא, לבן. גשם דק וקליל נשפך בטיפותיו הדוקרות על האוקיינוס, כאילו חזרו המים אל מקום משכנם, גשם נשפך על חול הים, על גווי וצווארי הרוקדים כאחוזי טירוף על החוף.

הוא לגם מן הנוזל שבכוס ועיווה את פניו. הטעם של המשקה היה נורא בפיו ומיחוש אחז בביטנו. הוא הניח את הכוס בחזרה על השולחן, מנסה להימנע מלשבור אותה בעת שעשה זאת. הוא עצם את עיניו ונשען לאחור, נותן לראשו ליפול לאחור בתנוחה שמכבידה על הצוואר. נשימותיו הואצו במקצת ועיניו התלחלחו. בתוך הראש שלו התרוצצו המחשבות ללא הרף, רצות ומתפרעות בכל הכיוונים בעת ובעונה. הוא היה מופתע מן היכולת שלו לחבר אותיות למילים ומילים למשפטים, אך מעבר לכך סירבה המשמעות להופיע מתוך צירופי המילים והמשפטים נשארו סתומים, כתובים זה אחר זה במחברת השורות העבה.

"הוא מתגעגע אליך", אמרה אימו. "לא, הוא לא", הוא רצה להשיב לה, "אני רק חסר בתבנית החיים הכל-כך שגרתית והמסודרת שלו", מוסיף, "שלכם", מחבר גם אותה אל כעסו. "הוא לא מתגעגע, הוא רק מתרגל", הוא רצה לצעוק, "הוא מעולם לא התגעגע אליי, מתגעגעים רק למישהו שאוהבים, הוא אף פעם לא אהב אותי, הוא לא נתן לי להרגיש את זה מעולם", הוא רצה לצעוק, הוא רצה לבכות, הוא רצה לברוח, "אולי אני לא אחזור אף פעם", הוא רצה להגיד לה בטלפון. במקום זאת הוא אמר, "גם אני מתגעגע", במבע אטום ובמילים חסרות רגש, באותו האופן בו אביו היה מבטא משהו הקשור ברגש, באותה הדרך בה הוא עצמו למד להביע את רגשותיו שלו שנים קודם לכן עוד בהיותו ילד, באותה הצורה בה אמר לאהובתו, "אני אוהב אותך", אך היא אמרה לו שהיא לא מרגישה את זה, שהוא לא נותן לה להרגיש את זה, שהיא לא מאמינה לו ועזבה.

הוא התרומם, ניגב את פניו ועיניו בחולצתו ולקח עוד לגימה מן המשקה. הפעם התמודד עם הטעם ביתר קלות. "גוף האדם מתרגל להכל, וכך גם הנפש", הוא חשב לעצמו, "לטעם הרע של המשקה, או לטעם הרע של החיים, של הבדידות", הוא הוסיף להרהר.

הגשם פסק והשמיים התבהרו. שמש מסיימת וירח רק מתחיל עמדו זו מול זה, יחדיו בשמיים. המחשבות שלו התמקדו לרגע והתפזרו ברגע שאחריו. רק לרגע אחד הוא היה ממוקד ואז שוב אפפו אותו רבבות של מחשבות, שברירי מציאות מדומה בתוך ראשו. שתי ידיו רעדו כעת והוא הפעיל את שרירי הזרועות שלו, מאגרף את כפות-ידיו במטרה להפסיק את הרעידות. המקום בו ישב נדמה לו פתאום מוכר, מוכר מאוד, קרוב אליו, אולי אפילו חדרו שלו בבית הוריו. הוא עצם את עיניו בחוזקה ופקח אותן. המראה לא השתנה, לא התבהר, נשאר כפי שהיה רגע קודם לכן וההרגשה נשארה אף היא. "אולי אני לא אחזור אף פעם", הוא צעק בתוך ראשו, "ואולי אף לא עזבת מעולם", לחש לו קול אחר והוא לא הצליח להבחין אם היה זה קולו הפנימי, או קולו של מישהו אחר.

בחוץ שינתה השמש את צבעה מצהוב לוהט לכתום-אדום מצטנן. "גם אני שוקע", הוא חשב לעצמו ולגם מן הכוס שעמדה לפניו. קנקן ריק ממשקה וכוס זכוכית במצב כמעט דומה, נחו על השולחן. הוא נכנס לכאן בשעות אחר-הצהריים המוקדמות. עכשיו היה כבר ערב. אפילו את השעות האחרונות התקשה לשחזר. לפעמים היה שמח לאבד את תחושת הזמן, כאילו וויתר על חלק מן השליטה בחייו. ברקע התחלפה המוסיקה משפה אחת לאחרת והוא התקשה לקבוע אם שמע כבר את השיר המסויים המתנגן עכשיו, בחלק אחר של היום.

בבית-הקפה התחלפו האנשים, שולחנות התמלאו והתרוקנו. הוא ישב שם מקובע, כמעט לא נע, נושם באיטיות. בשמיים שבחוץ החלו לנבוט כוכבים. המשקה שבכוסו התערה אל פיו. הוא הזמין קנקן נוסף. "אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך לשתות ?", שאלה המלצרית, "אתה קצת חיוור, אתה מרגיש טוב ?". הוא הביט בה לרגע במבט אטום ואחר-כך סובב את פניו חזרה אל מרכז השולחן מתעלם מן השאלות. הוא ניסה להתמקד בכוס הזכוכית הריקה שהחזיק בידו. מבעד לבלבול שאפף אותו, הוא ידע שהוא מחפש אחר דבר-מה, סוג מסויים של הבנה, של ידיעה, של הארה. הוא תר אחרי תחושת בטן שתסביר לו דבר-מה לא ברור, אולי תנחה אותו, "כמו התאהבות", הוא חשב לעצמו, מן התחברות בלתי-אמצעית לחיים, למציאות. הוא עדיין הרגיש מבולבל.

הוא הביט בשעון שהיה הפוך על פרק ידו השמאלית. אחר-כך הפנה מבטו אל הכניסה לבית-הקפה, מתבונן בדלתות השקופות למחצה, בציפייה לדבר-מה. מחזיר מבטו אל כוס המשקה הריקה מנוזל, הוא לחש לעצמו, מחייך, ספק מסביר, ספק מנחם, "אולי ההארה הזו לא תגיע לעולם". אחרי זמן-מה שילם, השיב את החפצים לתיק ויצא אל החוף להצטרף אל עדר הרוקדים.

יום רביעי, 21 בפברואר 2007

דף הבית

ברוכים הבאים לפרוייקט X-Thought.
זה המקום לאמירה שלכם, סיפור או שיר, מחשבה או הרהור, פילוסופיה מדהימה או הערה פשוטה.
בואו והצטרפו לתופעת ה- X-Thought, קראו את היצירות, הוסיפו את ההערות שלכם, או שלחו לאימייל XThought@GMail.com את האמירה שלכם והיא תפורסם כאן בבלוג.
והעיקר, אל תשכחו ליהנות . . .

סיפורים קצרים
"כמה מזה כבר שתיתי ?"  עמוק בפנים, או "מה כבר רע בקצת לברוח ?"  זאב-הערבות  עמודים מלאי מילים  מחזוריות  "כל מה שאתה צריך זה אהבה, או לבכות"  מיין-סטרים  טוב-לב  פסגות לבנות  "דובים, דובים"  זמן פציעות  "תראי, כבר כמעט סוף החודש"

שירים
אלוהים