טוב-לב

פעם אחת, כשעוד התנדבתי במד"א, הצלתי את החיים של מישהו. קיבלנו קריאה לאיזה בית בעיר ונסענו לשם מהר, באמבולנס. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שיצאתי לנסיעה. כשהגענו, מרוב התלהבות, עליתי במדרגות, ממש רצתי, בשיא המהירות. ממש דאגתי לאיש הזה, רצתי כמו מטורף. החברה הבוגרים יותר חיכו למעלית, הגיעו יותר מדקה אחרי. אני, מתנשם, כבר הייתי צמוד לשפתיים של האיש הזה, מנשים אותו, לוחץ על בית החזה שלו, גורם ללב שלו לחזור לעבוד, מחייה אותו. הבן שלו עמד אדיש בחדר הסמוך, מדבר בטלפון הסלולרי שלו. אחר-כך במקום להודות לי, הוא הקיא לי בפה ואני הקאתי בצד. קשרנו אותו על האלונקה ונסענו לבית-החולים. הרגשתי גדול, לפחות הוא חי, אז.

פעם אחת, כשחזרתי הבייתה, לדירה שלי, ראיתי את השכנה הזקנה החדשה, בדירה הסמוכה לשלי, מנסה לפתוח את הדלת ולא מצליחה. היא הכניסה את המפתח בחור במנעול של דלת הפלדלת וניסתה לסובב, אך היא לא הצליחה. לידה עמדו שלושה ילדים קטנים, אחת מהן הייתה הנכדה שלה, והאחרים, כנראה החברים של הנכדה. התבוננתי בה לרגע, אחרי שפתחתי את הדלת לדירה שלי. הילדה בכתה במן שקט מופתי, בוכה ללא קול, רק הדמעות נוזלות על לחייה. הילדים האחרים נראו אדישים והסבתא נראתה חסרת אונים. הם היו שכנים חדשים, הסבתא, הנכדה והאמא של הנכדה. "הכל בסדר ?" שאלתי. הסבתא סובבה את ראשה אלי בפנים חסרות הבעה. ניגשתי אליה ושאלתי שוב. התברר לי שהם ננעלו בחוץ. אז פרצתי להם את הדלת, פשוט כך, הנחתי את הדברים שלי בכניסה לדירה שלי, נכנסתי לחדר, שלפתי מברג ופלייר מארגז הכלים ופרצתי את הדלת שלהם, כמו שהשכן הקודם, זה שהם עברו לגור במקומו, הראה לי פעם. אחר-כך הסבתא הודתה לי והילדים חייכו. אני חזרתי לדירה שלי, נעלתי את דלת הפלדלת של הדירה, לקחתי את הדברים שלי מן הכניסה והנחתי אותם בחדר. הכנתי לי משהו לאכול, אחר-כך צפיתי קצת בתכניות משעממות בטלוויזיה, התקלחתי והלכתי לישון.

בפעם אחרת, בין השמירות בבסיס, כשעוד הייתי חייל, שמעתי יללות חלושות של גור חתולים ליד הש.ג. בדיוק הזמנו פיצה והחתול נשמע לי רעב, אז נתתי לו חצי מן המשולש שלי. החתול רחרח את הפיצה, אחר-כך ליקק אותה ובין נגיסה לנגיסה הוא התחכך בנעל הצבאית שלי. אחר-כך הלכתי למטבח של הבסיס וגנבתי בשבילו קופסא של גבינה לבנה 5%, רציתי לקחת 9%, אבל לא מצאתי. פתחתי את הקופסה ונתתי לו לאכול ממנה וליטפתי את הראש שלו, כמו שחתולים אוהבים. אחר-כך ישנתי איזה שעה וחצי וקמתי לשמירה.

אני זוכר שאפילו כילד הייתה לי מן סימפטיה שכזו לאנשים ולחיות. אפילו שההורים שלי אף פעם לא הרשו לי כלב, או חתול. פעם היו לי דגים, אבל בסוף הם מתו ושפכנו אותם לאסלה. אמא שלי תמיד מספרת, שפעם, כשהייתי קטן, נתתי את הגלידה שלי לקבצן רעב שהושיט מולי את היד שלו.

ופעם הרבצתי למישהו מכות רצח. חיכיתי עד שהוא התרחק מן הבית שלו למקום מבודד יחסית, מן חצר אחורית שאפשר לקצר דרכה, ופיצצתי אותו במכות. גם אחרי שהוא נפל המשכתי לבעוט בו פעם, או פעמיים. הכרתי אותו, ראיתי אותו פעם מסתכל עליה. פעם הוא דיבר איתה. אחר-כך הם הלכו שלובי ידיים, ואחר-כך הוא נישק אותה. זרקתי לו מטפחת, שינגב את הדם שנזל לו מן האף ובעטתי בו עוד פעם אחת, בבטן.

לפני שנפרדנו, כשעוד היינו ביחד, היא אמרה פעם שאני טוב-לב. כן, כזה אני, מן טוב-לב שכזה, הפילנטרופיה פשוט נשפכת לי מן האוזניים, וגם חיות אני ממש ממש אוהב, אהבה היא השם האמצעי שלי.