מיין-סטרים

צלילים רכים בוקעים ממכשיר הרדיו. מוסיקה נעימה לאוזן, מיין-סטרים. מידי כמה שירים, אולי אחת לשעה, אולי פחות, יופיע שיר שלא היה נכנס להגדרה., קצת רועש מידי, או קצת שקט מידי, או להקה לא מוכרת מספיק. אתה יושב ומאזין למוסיקה, אך עיניך מזוגגות, בוהות בנקודת החיבור שבין שני הקירות והתקרה, בפינת החדר. כשאתה עוצם את עיניך ומנסה לדמיין את הפינה, היא נעלמת, במקומה מופיע כתם צהוב-ירוק-שחור-כואב, הפינה מסרבת להופיע עד שתפתח שוב את עיניך, תתרגל מחדש לאור, תחזה בה במציאות. לפעמים אתה יושב על כרית הפוף השחורה ומדמיין. אתה חושב לעצמך מה היה אם, ואתה בוחר מגוון סיפורים ומשליך את עצמך לתוך הסיפורים, כאילו בוחר במציאות אחרת. לפעמים זה מחזה, לפעמים סרט, לפעמים אתה אפילו ממציא את הסיפור בעצמך ובוחר את הדמות שברצונך לגלם. כך סתם, מדמיין, מפליג בתוך ראשך.

אתה עסוק במחשבות, במעין חיפוש לא ברור אחר מקור ההרגשה הרעה שמסוגלת להשתלט עליך ברגעים כמו אלו. אם ישאלו אותך, אתה לא תודה בזה, תענה שהכל בסדר, אפילו טוב, אולי אפילו מצויין, העבודה מעניינת, יש לך דייט עם מישהי מבנות המין החלש והיפה – יפה זה ברור, אבל חלש ?, בסדר, טוב, אפילו מצויין, כך תענה, כי אתה יודע שאנשים הם רפלקטור, ראי של האנשים בסביבתם ואתה אינך רוצה בהרגשה רעה סביבך. בסדר, טוב, אפילו מצויין, כך אתה תענה, יש דברים שכל-כך קל להסתיר כלפי חוץ.

לפעמים אתה שוכב במיטה, על גבך, ידיך נחות מאחורי הראש, ומאזין למוסיקה, בוקעת משני רמקולים פשוטים, בשני קצוות החדר, שחורים, מלבניים, בגודל בינוני, 30 וואט הספק נקי. לפעמים אתה רוצה לדעת מה הנתונים שלך. לפעמים אתה נזכר בחוויית ילדות, שדה תעופה בארץ אחרת, אתה עוד ילד קטן, נפעם מן המכונה שיכולה להתבונן לתוך התיקים של האנשים, אתה נעמד שם מאחורי מסך הטלוויזיה של המכונה, משתהה, מביט, חוקר, מסוקרן עד עמקי נשמתך, מאבד לחלוטין את תחושת הזמן, שדה התעופה הרועש לא נשמע כלל באוזניך, תיק עובר ובתוכו בקבוק, תיק אחר מכיל תיק נוסף, עיניך פקוחות לרווחה ואתה מוקסם. אימך מגיעה כועסת ואוחזת בחוזקה בזרועך, "לאן נעלמת ?", היא שואלת, קורעת אותך מתוך עוצמת החווייה, אבא שלך עצבני וכועס, נותן בך מבט, מביט בשעון ולא מוציא אף לא מילה אחת מפיו. לפעמים אתה נזכר במכונה הזו, חושק להתבונן לתוך עצמך, לראות את מרכיביך, אולי לגלות סוד גדול, להבין משמעות חבוייה.

בכל-אופן, גם לאקסטזה שלך יש גבולות ובנקודות הגבול, כשמצב הרוח שלך נופל, כמו תיש הנזרק מן העזאזל אל התהום, אתה שוב מוצא את עצמך בוהה בנקודה, מאזין למוסיקה, מתמכר למיין-סטרים, מחפש את מקורות ההרגשה הזו. בשיחה עם אביך על העתיד, הוא יגיד שהוא תומך בך, שכל האפשרויות פתוחות, שבטח תצליח בכל אשר תפנה ותעשה, אבל העיקר שתלך כבר ללמוד, לאוניברסיטה, תממש את הציפיות. רק דבר אחד יש לו בראש, אבל לך זה לא ממש משנה, זה לא כאילו שיש לך את האומץ לעשות משהו אחר. נראה אותך לא לומד, נראה אותך בורח ממסגרות החיים שלך, נראה אותך מאריך את הטיול המתוכנן שלך למזרח בעוד חודש ומפסיד את שנת הלימודים הבאה, נראה אותך, פחדן.

בחיפוש שלך אתה מוצא שגם אתה, כמו המוסיקה, הולך בתלם, מוכוון על-ידי המסגרת החברתית המעיקה והנוחה כאחד, מרצה את כולם וחי באמונה שאתה מרצה גם את עצמך, העיקר שאתה מאושר עם זה, או אולי העיקר הוא שהם מאושרים.

ועם כל זאת, שורש מקור ההרגשה הרעה כבר ברור ונהיר לך. אתה רק מפחד, כיאה לפחדן כמוך, לגעת בו, לחפור בו ואולי טוב שכך. מידי פעם אתה אוזר אומץ ומעלה אותה באוב נפשך, את דמותה שעשויה להרגיע אותך, אך גם עלולה להביא אותך למצבים מוזרים ומסוכנים. ". . . או חבר, או שום קשר, אני לא יכולה שתהייה ידיד שלי . . .", כך היא הגדירה את זה, במילים חזקות ובקולה המתוק והרך בתוך ראשך. בהתחלה זה אולי נשמע כמו מחמאה, אלא שאלחר-מכן הבנת שבעצם מי שצריך את הקשר הידידותי הזה הוא אתה. אתה עם הקושי שלך להשתחרר, מפחד לשכוח ויותר מזה להישכח.

המוסיקה מתפשטת בחדר, מוחזרת מכל עצם, מן הקירות, מן השולחן, המיטה, התמונות שעל הקיר, ממדף הדיסקים והקלטות, מן התמונה העומדת על השולחן, מביטה בך. המוסיקה אופפת אותך. אתה אוהב להאזין למוסיקה, כמו תרפיה, כמו תרופת הרגעה, המוסיקה עוזרת לך לברוח. "אני ממציא החוקים, מתעסק עם טפשים", מתנגן השיר במערכת, בוקע מתוך הרמקולים וכך אתה מדמיין את עצמך, מלך, שליט, קיסר, עומד בראש ומתחתיך מליוני טפשים, ממוצעות אנושית בלתי-נגמרת, בינוניות שמטביעה אותך, מטמיעה אותך בתוכה ואתה נאבק על נשימתך, מנסה לשמור את ראשך מעל ים הבינוניות. אולי הייתה זו היא, אולי היא הייתה בינונית, אולי היא הייתה טיפשה, אולי רק אנושית, אולי אתה עדיין מאוהב בה.

"למה נפרדנו", אתה שואל את עצמך, מתבונן בתמונה שעל השולחן, "אני לא יכול לסבול את הבינוניות האנושית הזו", אתה ממשיך והכעס גואה בך, מחטט שוב ושוב באותו סיפור ישן, מחטט במהלך חייך, פוצע, מדמם, מחטט ברגשותיך, בהחלטות ישנות. "אולי הכל בעצם בי", אתה אומר לעצמך, פרפקציוניסט עד הסוף, לא מתפשר, הכל או כלום, לא מבין, "אולי זו האשמה שלי".

ברגעים מסויימים, באלו שלא הצלחת למלא את לוח הזמנים שלך במשהו רב משמעות לעשות, אולי בבילוי סוער עם בחורה שהכרת בשבוע הקודם, או עם חברים, ברגעים כאלו, הריקנות משגעת אותך, תחושה עזה כל-כך של בדידות, של חוסר משמעות. הרגשה כל-כך בסיסית, שאתה אפילו מתגעגע לריבים עם החברה שלך לשעבר, שמסוגלים למלא את הריקנות הזו ללא קושי כלל. הואקום הזה, שהפרידה יוצרת, קשה כל-כך למילוי, אפילו זיונים לא יספיקו לכך. אחרי שאתה גומר, אתה מרגיש עצוב, נתקף בהרהורים. תחושה של ריקנות, חוסר משמעות. אפשר לחשוב שלפני שהתרוקנת, תחושת המשמעות הייתה ברורה הרבה יותר. התחושה הזו עוברת עם הזמן, או שאתה פשוט נהייה חרמן שוב, אך לפעמים היא תוקפת אותך גם ללא קשר לסקס, בימים אפורים, ימי חורף-סתיו, כשאתה מרגיש חלק מן השלכת. הימים נגמרים מוקדם מידי ותחושה של עצבות ודכדוך שורה עליך, שוב אתה נתקף בצורך לחפש.

בתקוות שווא אתה עוצם עיניים ומנסה למלא את עצמך במחשבות על דברים חשובים, לכאורה, או מאזין למילים של השירים המושמעים ברדיו. אתה מתקשה בקרב הזה, במלחמה הכוללת הזו, לשמור על גחלת של אופטימיות ואפילו שפיות. הואקום הזה, הריקנות הזו מסוגלת לעכל הכל, הכל אולי פרט לגעגועים. לפעמים אתה שוכב במיטה, בחושך מוחלט, בשקט מוחלט. אתה סוגר את דלת החדר, מכסה אותה בוילון השחור, אתה מגיף את תריסי החלון, אתה יוצר חושך מוחלט, חושך עד הסוף. אתה מדמיין לעצמך אירועים במהלך חייך, אתה נזכר, מעלה באוב, מחטט, פוצע, מדמם. אתה יורד לעומקם של הפרטים. לפעמים אתה מדמיין איך אתה שולף את אקדח דמיוני מן המגירה, מתבונן בו, בפלדה הכסופה, בפלסטיק השחור, בקדח הקנה, באשמורת ההדק, מלטף אותו במטלית בד, מנתק את המחסנית, טוען בה כדור אחד בלבד, כדור זהוב, דורך את האקדח באיטיות, מקשיב לקול הקליק-קליק המוכר לך, מסיט את הנצרה ומקרב לאט ובעדינות את קנה האקדח לרקתך, שם אתה משתהה, מריץ את מהלכי חייך לכאן ולכאן, מבקש עוד סיכוי, סיכוי נוסף, לשפר, לשנות. לפעמים אתה מדמיין איך אתה סוחט את ההדק, בתנועה איטית, אך רצופה, אתה מפרק את פרק הזמן לגורמים קטנים, קוונטים של זמן, אתה מדמיין את הנוקר נע לאחור ואז בתנופה מהירה חוזר קדימה, מכה בפיקת הכספית שבאחורי הכדור, גורם לאבק השריפה לעלות באש מהירה, גרגיר שחור ועוד גרגיר ועוד אחד, והכדור מתחיל במעופו, עובר את מחצית הקנה ואחר את המחצית האחרת, עד לתחילת המגע עם הרקה, אתה מדמיין את קריעת העור, את ריסוק רקמת העצם, את התפשטות הכאב, את הקליע המסתובב במהירות בתוך הגולגולת, מורח את המוח בכל פינות החדר. ואז אתה מדמיין את החיים שלאחר המוות, את הנשמה המסתכלת בגוף, המוכר, המונח בחדר, גוף מוטל על הרצפה עם ראש מרוסק. אתה חושב לעצמך שזו מהות הפרפקציונ- -יזם, השיא, כל מאת האחוזים. לפעמים אתה פוקח את עיניך לאחר מכן, שעות לאחר מכן, מסיט את הוילון, פותח את החלון, נותן לאוויר חדש לזרום לתוך החדר, מביט בתמונה, "אולי הכל בעצם בי, אולי זו האשמה שלי", אתה מהרהר לעצמך, פותח שוב את המגירה, כאילו מוודא את קיומו של האקדח. אתה נשכב במיטה ומניח למיין-סטרים לנסות ולהרדים אותך.

כשאתה יושב על כרית הפוף השחורה והגדולה שלך, בחדר הקטן שלך, לבד, מאזין לצלילים הרכים הבוקעים ממכשיר הרדיו, מביט בהשתקפות חייך בשלולית הזמן, צורב את עיניך בפינת החדר, בחיבור שבין הקירות והתקרה, אתה מוצא שבעצם מאוד קשה לך לצאת מתוך המיין-סטרים העוטף אותך. בדרכים משונות, מוזרות, אולי אף מסוכנות אתה מוכן להיות שונה ומקורי. לפעמים תחשוב על שיר חדש, אולי סיפור, לפעמים משפט רב משמעות שחיברת בעצמך. ולפעמים סתם תכריח את עצמך לחייך, אפילו רק בשביל עצמך, אחרי הכל, מוכרחים להיות שמח.