פסגות לבנות

10/08/2002
21:05
רמפרט קריק, בהרי הרוקי הקנדיים

"אני כבר חוזרת", היא אמרה וקמה מן השולחן.

מחלון המסעדה נשקפו אליו הרים בעלי פסגות לבנות ורחוב הומה אדם ברחוב הראשי שמתחת למסעדה. הוא הביט בה בעוד היא קמה, מניחה את המפית על השולחן ועוזבת. המסעדה הייתה כמעט מלאה. השעה הייתה אומנם רק שעת צהריים מוקדמת והמסעדה רק נפתחה ובכל זאת היו כבר המלצריות עסוקות, הניחו תפריטים על שולחנות והובילו סועדים אל מקומותיהם. הם ישבו במעין תא, מושבים מרופדים בעור הממולא בספוג. הוא לא אהב את המושבים האלו, "אי אפשר להתקרב לשולחן", הוא חשב, "וזה מציק כהשולחן טיפה רחוק מידי".

מלצרית בלונדינית בעלת חזה כבד ולבושה בשחור הגישה להם את התפריטים ומזגה להם מים בחיוך רחב. היא הביטה בתפריט והוא הביט בהרים, בפסגות המושלגות, דרך משקפיים שרוטות. מוסיקה שקטה בקעה מרמקולים הפזורים במסעדה. היא פרשה את המפית על רגליה וטעמה מן המתאבנים שהיו על השולחן. היא המהמה, נהנית מן הטעם. הוא הסיט את מבטו אליה בעוד המלצרית חוזרת לשולחנם. "מה תזמינו ?", שאלה המלצרית. היא הזמינה עבורם את מנותיהם. המלצרית עיכסה בהתרחקה מן השולחן והוא הביט בישבנה הנע מצד לצד ואחר-כך הביט בעיני חברתו, שהביטה בו חזרה ישר לתוך עיניו, וחזר להביט בפסגות הלבנות של ההרים.

"אני כבר חוזרת", היא אמרה והוא ניסה להבין את טון הדיבור בתוך מילותיה. היא קמה, מניחה את המפית על השולחן. הוא התבונן בה מתרחקת ואחר חזר להביט בעננים הלבנים שבקצוותיהם יכול היה לזהות גוון אפור מתכהה המעיד על גשם שעלול להופיע. הוא דמיין את הגשם מרטיב את החלון, את הטיפות המתדפקות על הזכוכית, את שובלי המים בדרכם מטה. הפסגות המושלגות נראו לו קרובות כל-כך. היה בו רצון עז להיות שם, מוקף בלובן שלהן. למטה ברחוב צנחו אצטרובלים אל ערוגת העץ שמתחתם, ולמעלה בשמיים הציצה השמש מבעד לעננים.

"הנה המנות שלכם", אמרה המלצרית והניחה אותן בזהירות על השולחן. במבט חטוף הוא בחן את שדיה מבעד לכפתור חולצתה. "נראה שתצטרך לאכול את שתיהן", היא הוסיפה בחיוך, "בתאבון". הוא המשיך להביט בה, שותק.

הוא הביט במנות שעל השולחן. הצלחות היו עמוסות. המפית שלה הייתה מונחת באי-סדר על השולחן בסמוך לצלחת שזה עתה הונחה. הסכו"ם שלו עוד היה מסודר על המפית. הוא ניסה לחכות ולהמתין לה, אך הריח הטוב של האוכל הפיח בו תחושת רעב. הוא טבל את המזלג בצלחת, מעלה בחכתו את טרפו ונוגס בו. האוכל נמס בפיו והוא התמוגג על הטעם לרגעים בודדים. אחר-כך שב אל הפסגות.

הוא ניסה שלא להלך בצד הזה של הזיכרון, אך הוא לא הצליח לפנות לאף כיוון אחר. הוא נזכר בוויכוח הקשה שלהם, רק לפני ימים בודדים. הוא עצם את עיניו, מנסה להתחמק מן התחושות הנלוות לזיכרון, אך אלו הציפוהו. ליבו האיץ דפיקותיו והוא נשם בכבדות. "אני צריך את המרחב שלי", הוא אמר לה, "האהבה פשוט הופכת לשגרה יומיומית" הוא הוסיף. "אתה יכול ללכת מתי שאתה רוצה, אני לא כולאת אותך", היא אמרה. "אני מרגיש שההתאהבות כאילו נגמרת ופתאום מגיע שלב של רק אהבה, של הרגל, של הבנה וחסרה לי ההרגשה אחרת", הוא ניסה להסביר לה משהו, הוא לא רצה שזה יתפתח לכדי ריב, שזה לא יהפוך לויכוח, אבל אף אחד לא אוהב לשמוע יותר מידי אמת. לפעמים עדיף לדחוף את הכנות שלך למקום אחר, לפחות עד שהאנשים סביבך יוכלו להתמודד איתה, אבל לפעמים דווקא זה אפילו יותר קשה מסתם לריב או להתווכח. "לפעמים אני פשוט לא מבינה אותך", היא אמרה, "אולי יום אחד אני פשוט אעזוב, פשוט כך, אקום ואעזוב". הוא הכיר את עצמו, הדבר האחרון, שהוא רצה שהיא תגיד היה, שהיא תעזוב אותו. חבר טוב שלו אמר פעם, בשיחה שניהלו פעם על מערכות יחסים, אולי זה היה אחרי פרידה ממישהי אחרת, שאהבה זה בסך הכל סקס טוב מהול בהרבה חרדת נטישה. הוא התפתה להאמין בזה. לשמוע שהיא עוד עלולה לעזוב, זה רק פיתח בו את חרדת הנטישה שלו אף יותר.

הוא השקיף מן החלון. אחת הפסגות הייתה מוסתרת עכשיו על-ידי ענן אפור. היה לו קשה לחזור לשגרה. הוא לא רצה שזה יתפתח כמו שזה קרה. לפעמים הוא העדיף לחשוב על הדברים לבד, עם עצמו. מישהי אחרת, שפעם הוא יצא איתה, אמרה לו שהוא שומר יותר מידי לעצמו, לא מגלה, לא נפתח. הוא ידע שזה נכון. הוא הכיר את עצמו מספיק טוב. הוא ידע שלא פעם הגורם לפרידות במערכות היחסים שלו היה הסגירות, אפילו אם זה היה הוא שנפרד, בעיקר כי פחד שיעזבו אותו, חרדת הנטישה התריעה על כך מבעוד מועד.

אבל עכשיו הוא הרגיש שזה אולי מאוחר מידי. האזעקה של חרדת הנטישה שלו כבר נשמעה בתוך ראשו. הוא פחד שהיא תעזוב. הוא כמעט היה כבר מוכן לעשות את הצעד הזה בעצמו, אבל הוא עצר. הוא לא רצה שזה יתפתח לויכוח. הוא ניסה לשנות, להיות קצת אחרת, להיפתח, לתת לה להבין מה הוא מרגיש, לספר לה על התהליך שהוא חווה. אולי זה בכלל תהליך נורמלי לגמרי, הרי אי-אפשר להיות מאוהב לנצח, בסוף אנחנו מתרגלים להכל, אז לפחות שנישאר אם מישהו שאנחנו באמת אוהבים. אבל היא לא הבינה, אפילו גרוע מזה, היא איימה עליו, היא הפעילה את האזעקות שלו.

הנשימות שלו היו מהירות, כמעט כמו הדופק שלו. הוא ניסה להירגע. הוא עצם את עיניו מנסה לדמיין את התמונה החיצונית שנשקפת מן החלון. פסגות לבנות, צחורות, מושלגות. הוא לקח שאיפה עמוקה. על אחת הפסגות נח ענן אפור, שחור, ענן גשם. הוא נשף. הגשם מרטיב את השלג הצח, מנקה את הלובן בטיפות גדולות של מים. הוא ניסה בכל כוחו להירגע, לחשוב על משהו אחר. מנסה להתחמק ממה שעלול לקרות, ממה שעומד לקרות. האזעקה כבר התריעה.

הוא פקח את עיניו והביט בשעונו. "היא לא תשוב יותר", הוא לחש לעצמו, "היא לא תחזור", הוא אמר בקול רם יותר.
"רצית משהו ?", שאלה המלצרית שעמדה בשולחן הסמוך. הוא הביט בה לרגע בעיניים מזוגגות, כאילו אינה רואה אותה כלל, מביט בכיוונה, אך רואה דרכה כאילו הייתה בבואה שקופה. אחר-כך הביט במנה שלה שהייתה מונחת על השולחן, במפית הלא מסודרת, בסכו"ם, במושב שהיה ריק מולו, "היא לא תחזור", הוא מלמל, "וגם ההרגשה לא תחזור" מוסיף לעצמו בלחישה ללא קול, מניע רק את השפתיים, כאילו מנסה שלא להאמין במסקנה שלפתע עלתה על שפתיו. הוא לקח נשימה עמוקה וחזר להביט בפסגותיו המושלגות הלבנות, נסגר.

"תודה שחיכית לי", היא אמרה.
הוא היסב את ראשו באיטיות, אך בהפתעה, מאזין לנימת קולה ומנסה לקבוע אם הייתה שם ציניות אם לאו.
"חזרת", הוא אמר בפליאה, מתבונן בה.
"ברור שחזרתי, לאן כבר יכולתי ללכת ?", היא השיבה בביטול והחלה לאכול מן המנה המונחת על השולחן.
"חזרת", הוא אמר בקול שקט, מתבונן בה.
"מה אמרת ?" היא שאלה בעודה טובלת את המזלג בצלחתה המתרוקנת, מרימה את ראשה ומביטה אל תוך עיניו.
"כלום, שום דבר", הוא השיב, מניד את ראשו באטיות מצד לצד, כאילו מנסה להבין דבר-מה, "בתיאבון", הוא אמר, מנסה להשקיט את האזעקה, מנסה שלא להיסגר, אך חוזר אל החלון, אל ההרים, אל הפסגות הלבנות.