מחזוריות

בבוקר, אני מתעורר לפניה, נשאר שם בעיניים פקוחות לעוד כמה דקות ואחר-כך נשלף מתוך המיטה בשקט. משאיר אותה שם לישון לבד. אני פונה אל שגרת הבוקר, משתין, שוטף פנים, מצחצח שיניים, מכיו את עצמי ליום חדש, אבל נשאר בפיג'מת הפלנל החמימה. אחר-כך אני נכנס אל המטבח ולוחץ על הכפתור של הקומקום החשמלי. אני בודק שיש בו מים לפחות לעוד חצי ספל. אני נעמד מול החלון במטבח ומביט החוצה. השמיים אפורים, החורף שוב מגיע. מחזוריות בלתי נגמרת שאני מסוגל למצוא לא רק במזג-האוויר. השמיים המאפירים מעבירים אותי למצב-רוח אחר. אני מעדיף את השמש, אך זו ממאנת להופיע בזמן האחרון. אני פותח את דלת הארון ולוקח את ספל הקפה. המים בקומקום החשמלי עושים רעש של רתיחה. אני מוסיף לתוך הספל כפית קפה ושתי כפיות סוכר. הכפתור של הקומקום החשמלי קופץ ואני שופך את המים החמים לתוך הספל, חצי ספל, ומערבב. אני מוציא את קרטון החלב מתוך דלת המקרר. הקרטון כמעט ריק. אני מוזג את שארית החלב לתוך ספל הקפה שלי. הספל מתמלא כמעט עד סופו וקרטון החלב מתרוקן עד הטיפה האחרונה. אני זורק את הקרטון לפח האשפה שמתחת לכיור ואחר-כך אני לוקח את הספל המלא והולך לחדר השני.

אני מתיישב מול המחשב ומנסה לכתוב משהו. אני לוגם מן הקפה בזמן שהמחשב מתעורר. הטעם המר-מתוק של הקפה מעיר אותי. לפעמים אני עדיין מעדיף לכתוב במחברת ובעט על-פני הקלדת המלים למחשב, למעבד התמלילים. הכתיבה במחברת נדמית אינטואיטיבית יותר, חופשייה, זורמת. אבל אולי זה רק מצב-הרוח. המילים במחשב מרובעות מידי, כאילו מגיעות במעין סטנדרט קבוע, תו-תקן. במחברת, האותיות שונות זו מזו, מעוגלות, משונות, לכל אחת מהן מצב-רוח משלה, סיפור משלה. במחשב, האותיות דומות אחת לאחרת, נראות בדיוק אותו הדבר בכל מילה. אבל אולי זורק ההרגשה, שאוטמת אותי. אני בכל זאת מנסה לכתוב, להקליד משהו מן המחשבות על-פני לוח המקשים. המחשבות מתרוצצות בראש, אך המילים מסרבות להיכתב בצורה הנכונה על-גבי המסך. אני כותב שורה ואחר-כך מוחק, כותב שורה נוספת, מוחק מילה, משנה, נקודה. מערכת האסוציאציות שבראש שלי מתערבת בקו-המחשבה הלא ברור וגורמת לי להיזכר במשהו שכתבתי פעם על אהבה. אני מנסה להיזכר מתי ואיפה בדיוק כתבתי את הדברים, מנסה להיזכר בסיטואציה, בהרגשה שלי באותו הרגע. המחשבות עדיין מתרוצצות, אך קו המחשבה שלי מתחיל להתבהר.

אני שומע רעשים מחדר השינה, היא מתעוררת. אני לוגם מספל הקפה. בדרך לשירותים היא עוברת על-פני החדר. "מה אתה כותב ?" היא שואלת. אני לא עונה. היא ממשיכה בדרכה לשירותים, אחר-כך לאמבט. מערכת יחסים טובה מבוססת על הדדיות, על כנות, פתיחות. אולי אין מילה אחת המתארת את זה בדיוק הנדרש. בכל אופן, כל אחד מבני הזוג יודע את מחשבותיו והרגשותיו של האחר. לפעמים, יש במערכת היחסים נקודה, שההדדיות הזו נשברת. אחד מבני הזוג יודע משהו שהאחר אינו יודע, עדיין. הנקודה הזו הופכת מחסרת מימדים, לקו, שנמתח החל מאותה נקודה בזמן ובמרחב ועד לרגע שתינקט פעולה. לפעמים זה לוקח כמה דקות, לפעמים כמה חודשים, בסוף משהו קורה. יש מרווח בין המחשבה ובין הפעולה, זהו הזמן הנדרש להבנה מלאה, להטמעה של המצב, אולי הטמעה רגשית, אבל בסוף אתה עושה משהו.

אני עובר לסלון ומביא עימי את ספל הקפה. אני לוגם את שאריות הקפה האחרונות בעוד אני מדליק את הטלוויזיה. מעל הטלוויזיה עומד נר כחול. אני בוהה בנר. התוכניות בטלוויזיה לא ממש מעניינות. מיליון ערוצים ואין מה לראות, שום דבר לא מעניין, הכל חוזר על עצמו. מזג-האוויר למחר, דומה. עוד מן האפור הדהוי הזה, המשך העצבות.

"אתה רוצה קפה ?" היא שואלת.
"אין חלב", אני עונה.
אחרי דקה היא יוצאת מן המטבח עם ספל תה ומתיישבת בכורסה שמשמאלי.
"על מה אתה חושב ?", היא שואלת אותי. אני לא עונה. היא ממשיכה להתבונן בי.
"את יודעת", אני מתחיל במעין תשובה, "כשצוללים, בים, אז לפעמים יש הרבה דגים ממש מרחק נגיעה ממך", אני מנסה להסביר לה משהו.
"כן", היא אומרת ומחכה להמשך.
"להקה ענקית של דגים שמסתובבת סביבך, אופפת אותך מכל הכיוונים", אני ממשיך.
"אהה", היא מהנהנת.
"אבל כשתה מנסה לתפוס אחד מהם, אתה אף פעם לא מצליח, הם חומקים מבעד לאצבעות, ואחר-כך הם בורחים והלהקה נעלמת", אני מסיים.
"כן", היא משיבה בקול שקט.
"אז ככה זה גם המחשבות שלי", אני עונה, מגביר מעט את הקול, "אני לא יודע על מה אני חושב, אני לא מצליח לתפוס את המחשבה באצבעות", אני אומר לה. אני לא מגלה לה על מה אני חושב, אני רק מסביר, מתרץ, מתחמק, ממשיך לבהות בנר הכבוי. העיניים שלה ממשיכות להביט בי, לתוך העיניים שלי. אני יודע שהיא מרגישה משהו, אני מצליח להבחין בזה בזווית העין שלי.

אני קם מהספה ולוקח את ספל הקפה למטבח. אני מניח את הספל בכיור וממלא בו קצת מים, כדי שהקפה לא יידבק לתחתית. אחר-כך אני חוזר לחדר ומנסה שוב לכתוב. אני שמח ששכרתי את הדירה הזו. בחדר הזה יש חלון שפונה לשדרה ואפשר לראות ממנו את הירוק של עצים וילדים שמשחקים בחול, או במתקנים, עם סבתות ששומרות עליהם כי ההורים עובדים או סתם עסוקים מידי. עכשיו הכל אפור, זה העונה, אני יודע, זה הסתיו, או החורף, או ההרגשה, או אולי עונה אחרת, מחזוריות אחרת. אני יודע, זה תמיד מתחיל בלהבה גדולה, אחר-כך זה נחלש עם הזמן, דועך, אחר-כך זה מפסיק לגמרי לזמן מה ואחר-כך אני מרגיש את הצורך לחפש שוב ואז שוב הלהבה ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אני מקליד משהו. מספר משפטים מופיעים על המסך. מזג-האוויר, מצב-הרוח והסיטואציה נמסכים יחד לתוך המילים המרצדות. המחשבות המתרוצצות משפיעות על הכתיבה ובתגובה, הכתיבה מסדרת אותן. קו המחשבה נעשה לפתע ברור יותר, כאילו מתכונן לפעולה.

היא מגיעה בשקט מן הסלון ומפתיעה אותי. "מה אתה כותב ?", היא שואלת. אני לוחץ על אחד המקשים והמסך משחיר. זה מן מנהג כזה שיש לה, לשאול אותי על מה אני חושב, או כותב, כשאני שקט מידי, כאילו היא פוחדת, כאילו היא חוששת ממשהו, אולי בצדק.
"תגידי, זו חקירה מדרגה שלישית, או מה ?", אני עונה בעצבנות. היא מביטה בי לרגע ואני רואה את התסכול שעולה מתוך הבטן אל הפנים.
"לפעמים אני ממש לא מבינה אותך", היא אומרת, לוגמת מספל התה שלה בניסיון להישאר רגועה, "מה אתה רוצה ממני, אה ?", היא שואלת בכעס, או בעצב.

ההתנהגות האנושית לא כל-כך מובנת לי, אבל אני מנסה לחקור אותה בכל זאת. זו תערובת מוזרה של יצרים, רגשות ומחשבות בלתי נשלטות בתוך ניסיון ורצון עזים לתת בהם כיוון. אני נושם עמוק פנימה לתוך הריאות, דרך האף, בפה סגור, ממשיך להביט במחשב. לפעמים אתה נפגע תוך רגע. מישהו אומר לך משהו ותוך שבריר שנייה, אולי זה הכימיה במוח, אתה נפגע ונעלב. קשה להסביר את זה, אבל זו תופעה כל-כך מוכרת. המשפט עוד לא מסתיים ואתה כבר מרגיש עצבני, או כועס, או עצוב, נפגע ממשהו בדברים ואז אתה מרגיש את זה עולה מן הבטן, עובר דרך כל הגוף, בלב המגביר את קצבו, בשרירים המתכווצים, בראש. אבל, באותו רגע נפתח חלון, חלון הזדמנ ויות, חלון קטן, קטן אבל קיים. ובחלון הזה אתה יכול להחליט, רק אם אתה מסוגל לשלוט בזה כמובן, אתה יכול להחליט אם אתה מגיב או מבליג, אם אתה מעוניין להגביר את ההרגשה שהמילים יצרו, או שאתה מתרחק ממנה, פורש חיוך מזוייף על הפנים וממשיך הלאה, שוכח. זה המרווח, הפער, שבין ההרגשה, המחשבה ובין הפעולה, חלון הזדמנויות קטן, אבל קיים.

אני נושף את האוויר החוצה, לאט. היא עדיין מביטה בי. "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד", אני אומר בטון אחיד, מתבונן במסך השחור. היא נשארת לעמוד שם לעוד רגע אחד. ואחר-כך הולכת לחדר השינה. אני שומע את הרעשים משם. היא מכניסה את הדברים שלה לתיק. היא חוזרת בבגדים אחרים והתיק שלה מונח על הכתף. את כוס התה היא השאירה בחדר.

"לפעמים אני ממש לא מבינה אותך", היא אומרת בכעס ואני רואה את הדמעות שעומדת לה בעיניים, מחכות לרגע שהיא תאשר להן לצאת החוצה. היא הולכת בכיוון הדלת. אני שומע את הדלת נפתחת, ואחר-כך נטרקת. אני לוחץ שוב על אחד המקשים והמסך חוזר להקרין את השורות הכתובות. אני בוהה במילים.

אחר-כך אני קם מן הכסא וחוזר אל הסלון. אני מרים את השלט מן השולחן ומתיישב על הספה. אני משתיק את הקול של הטלוויזיה ועם האגודל אני לוחץ על הכפתור של הערוצים בשלט. קדימה, קדימה, עוד ערוץ ועוד ערוץ. גם ככה איו מה לראות. בחוץ עדיין אפור וכנראה שיעברו כמה חודשים לפני שיהייה שם צבע אחר. גם בפנים אפור. יעברו כמה חודשים של קור, של חורף בטרם השמש תזרח שוב במלוא עוצמתה, להבה חדשה, שאחר-כך תדעך ושוב הקור, במחזור ידוע מראש. יעבור עוד זמן עד שתהייה שם הדדיות חדשה ואחר-כך תיעלם שוב. אני משאיר את האגודל על הכפתור של הערוצים והם מתחלפים בקצב של ערוץ לשנייה וחצי. עוד תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה. העיניים שלי בוהות במסך. "לפעמים גם אני לא מבין", אני אומר, אבל אין שם איש אחר מלבדי שישמע.