"דובים, דובים"

14/08/2002
10:29
אגם מצריים, הי שם בהרי הרוקי הקנדיים, מספר עשרות קילומטרים מן העיר בנף

באותה השנה היו הדובים רעבים מתמיד ויש שטענו שראו אותם מסתובבים בעיר בשעות בין-ערביים.
הוא לא האמין להם.

הוא חצה את הנחל המקיף את החלק הדרום-מזרחי של העיירה והלך בכיוון הרחוב הראשי. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, לפני הזריחה, השמש עוד עסקה בעבודת הלילה שלה במקום אחר, אך ניצניו של יום חדש כבר נראו באופק בצורת גוונים של אור כחול-וורוד. הוא היה רעב. מסעות ליליים תמיד עשו אותו רעב. בהגיעו לרחוב הראשי, בקצה העיירה, החל מהלך בו, מסתכל בחלונות הראווה, שהיו מוארים גם בלילה. "למה הם משאירים את האור בלילה ? " הוא שאל את עצמו, "אולי בשביל הדובים", הוא הוסיף בגיחוך. הרחוב עוד היה מואר באור פנסים, אך היום החדש כבר החל מסתמן ביתר בהירות. השמיים החליפו צבעם לאט משחור לכחול, עוברים דרך גווני הכחול השונים שבדרך, באופק אף זהרו גווני כתום-ורוד.

הרחוב היה שומם. הוא הלך בו לבדו. דווקא בדידות זו הציקה לו פחות מן הבדידות שבדרך-כלל סבל ממנה. הוא נהנה ללכת כך ברחוב, לבדו, להביט בחלונות הראווה העמוסים. השמש הציצה מבעד לאופק והעננים קידמו את פניה, כאילו מפנים לה את הדרך. הוא שמח על השמש המגיעה והתענג על קרני האור החמות.

העיר החלה מתעוררת לחיים. בבתים ניתן היה לשמוע משפחות מתעוררות, אם המכינה ארוחת בוקר למשפחתה, אבות שחולמים את חלומם האחרון ללילה, ילדים חצי-ערים, חצי-ישנים, מתכוננים ליום חדש. חלונות נפתחו בבתים אחדים, נותנים לאור השמש לחדור אל בתיהם ולהציפם בחדוות בוקר.

הוא המשיך להלך ברחוב הראשי ותחושת הרעב מקננת בביטנו. פעם הוא חיטט בפח אשפה ומצא שם שאריות של ארוחת-צהריים. הוא ניגש לפח הקרוב, אך פרט לשקית ניילון קרועה, הפח היה ריק. הוא קיווה לחנות פתוחה, לרחמים, מישהו שייתן לו דבר-מה ראוי למאכל. אפילו התגנבות לחצר או חיטוט במזווה שנשאר פתוח היו רעיונות שעברו במוחו.

אנשים החלו יוצאים את בתיהם, מתחילים ביום עבודה חדש. השמש כבר חצתה במלואה את קו האופק ואורות הרחוב כבו. חלונות הראווה נשארו מוארים. הוא עצר בחזית חנות הצעצועים, מתבונן בצעצועים הפזורים בחלון הראווה. עיניו התמקדו בדובי קטן, חצי-מטר גובהו, שחום-פרווה, בעל עיניים שחורות ואף דומה. אנחה נמלטה מפיו, מהולה בעצבות ושמחה גם יחד. הדובי הקטן לא ענה. הוא התבונן בדובי, הוא נזכר בילד הקטן שלו, בילד הקטן שהיה לו, פעם, כשעוד היה הורה.

"דובים, דובים", נשמעו צעקות במעלה הרחוב. הוא נעמד והתבונן לאחור. לא היו שם דובים, או לפחות הוא לא ראה שם כאלו. קבוצת ילדים שעברה בקצה השני של הרחוב החלה רצה, "דובים, דובים" , צעקו הילדים בעודם מתרחקים. הוא ניסה למצוא את הדובים בעיניו, אך ללא הועיל. רעש יריות נשמע באוזניו. הוא לא חיבב את הקול הזה במיוחד, הוא שנא אותו. הוא היה רעב. הוא פנה לתוך אחד הרחובות הצדדיים והחל חוזר אל הנחל, אולי יצליח לדוג לעצמו משהו לאכול, אולי שם יצליח למצוא תשובה לרעב המתגבר בבטנו. באחת הסמטאות מצא דלת חצר פתוחה ונכנס פנימה. הוא הריח את חצי הכריך שמצא על השולחן. ילד קטן יצא מן הבית ונעמד דום כשראה אותו. הילד הביט בו בעיניים פקוחות לרווחה, לא נע ולא מזיז שריר, כאילו קפא על מקומו, אוחז בידו הימנית את ידית דלת הבית. הוא הביט בילד. הוא רצה לגשת אליו, להתקרב, ללטף אותו, לחבק אותו, להאמין לרגעים בודדים שזה ילדו שלו, להרגיש ולו לרגע אחד את החום שכה היה חסר לו, חום שקרני השמש לא העניקו. אנחה נמלטה מפיו, מהולה באותה תערובת של שמחה ועצב. הוא לקח את חצי הכריך ויצא מן החצר, ממשיך בדרכו אל הנחל. בהגיעו לגשר עוד שמע את הצעקות, "דובים, דובים", הוא הביט לאחור, אך הוא לא האמין להם.

את הנחל הוא חצר מתחת לגשר, במים הקרים ופנה אל היער הסמוך לעיר. השמש כבר עמדה במקום ראוי בשמיים והוא התחמם באורה בטרם נכנס למערה. הרעב כבר לא הציק כל-כך בבטנו, העצב היה חזק ממנו. הוא נכנס למערה, נשכב, מתכונן לשינה רצופת חלומות, רצופת זכרונות, רצופת געגוע.

באותה השנה היו הדובים רעבים מתמיד ויש שטענו שראו אותם מסתובבים בעיר בשעות בין ערביים.
הוא לא האמין להם. הוא היה הדוב היחיד ביער. פעם הייתה לו משפחה. פעם היו לו חברים, פעם היה לו ילד קטן. כעת היה בודד. "דובים, דובים" הדהדו הקולות באוזניו. לא היו שם דובים נוספים.
הוא לא האמין להם.

פסגות לבנות

10/08/2002
21:05
רמפרט קריק, בהרי הרוקי הקנדיים

"אני כבר חוזרת", היא אמרה וקמה מן השולחן.

מחלון המסעדה נשקפו אליו הרים בעלי פסגות לבנות ורחוב הומה אדם ברחוב הראשי שמתחת למסעדה. הוא הביט בה בעוד היא קמה, מניחה את המפית על השולחן ועוזבת. המסעדה הייתה כמעט מלאה. השעה הייתה אומנם רק שעת צהריים מוקדמת והמסעדה רק נפתחה ובכל זאת היו כבר המלצריות עסוקות, הניחו תפריטים על שולחנות והובילו סועדים אל מקומותיהם. הם ישבו במעין תא, מושבים מרופדים בעור הממולא בספוג. הוא לא אהב את המושבים האלו, "אי אפשר להתקרב לשולחן", הוא חשב, "וזה מציק כהשולחן טיפה רחוק מידי".

מלצרית בלונדינית בעלת חזה כבד ולבושה בשחור הגישה להם את התפריטים ומזגה להם מים בחיוך רחב. היא הביטה בתפריט והוא הביט בהרים, בפסגות המושלגות, דרך משקפיים שרוטות. מוסיקה שקטה בקעה מרמקולים הפזורים במסעדה. היא פרשה את המפית על רגליה וטעמה מן המתאבנים שהיו על השולחן. היא המהמה, נהנית מן הטעם. הוא הסיט את מבטו אליה בעוד המלצרית חוזרת לשולחנם. "מה תזמינו ?", שאלה המלצרית. היא הזמינה עבורם את מנותיהם. המלצרית עיכסה בהתרחקה מן השולחן והוא הביט בישבנה הנע מצד לצד ואחר-כך הביט בעיני חברתו, שהביטה בו חזרה ישר לתוך עיניו, וחזר להביט בפסגות הלבנות של ההרים.

"אני כבר חוזרת", היא אמרה והוא ניסה להבין את טון הדיבור בתוך מילותיה. היא קמה, מניחה את המפית על השולחן. הוא התבונן בה מתרחקת ואחר חזר להביט בעננים הלבנים שבקצוותיהם יכול היה לזהות גוון אפור מתכהה המעיד על גשם שעלול להופיע. הוא דמיין את הגשם מרטיב את החלון, את הטיפות המתדפקות על הזכוכית, את שובלי המים בדרכם מטה. הפסגות המושלגות נראו לו קרובות כל-כך. היה בו רצון עז להיות שם, מוקף בלובן שלהן. למטה ברחוב צנחו אצטרובלים אל ערוגת העץ שמתחתם, ולמעלה בשמיים הציצה השמש מבעד לעננים.

"הנה המנות שלכם", אמרה המלצרית והניחה אותן בזהירות על השולחן. במבט חטוף הוא בחן את שדיה מבעד לכפתור חולצתה. "נראה שתצטרך לאכול את שתיהן", היא הוסיפה בחיוך, "בתאבון". הוא המשיך להביט בה, שותק.

הוא הביט במנות שעל השולחן. הצלחות היו עמוסות. המפית שלה הייתה מונחת באי-סדר על השולחן בסמוך לצלחת שזה עתה הונחה. הסכו"ם שלו עוד היה מסודר על המפית. הוא ניסה לחכות ולהמתין לה, אך הריח הטוב של האוכל הפיח בו תחושת רעב. הוא טבל את המזלג בצלחת, מעלה בחכתו את טרפו ונוגס בו. האוכל נמס בפיו והוא התמוגג על הטעם לרגעים בודדים. אחר-כך שב אל הפסגות.

הוא ניסה שלא להלך בצד הזה של הזיכרון, אך הוא לא הצליח לפנות לאף כיוון אחר. הוא נזכר בוויכוח הקשה שלהם, רק לפני ימים בודדים. הוא עצם את עיניו, מנסה להתחמק מן התחושות הנלוות לזיכרון, אך אלו הציפוהו. ליבו האיץ דפיקותיו והוא נשם בכבדות. "אני צריך את המרחב שלי", הוא אמר לה, "האהבה פשוט הופכת לשגרה יומיומית" הוא הוסיף. "אתה יכול ללכת מתי שאתה רוצה, אני לא כולאת אותך", היא אמרה. "אני מרגיש שההתאהבות כאילו נגמרת ופתאום מגיע שלב של רק אהבה, של הרגל, של הבנה וחסרה לי ההרגשה אחרת", הוא ניסה להסביר לה משהו, הוא לא רצה שזה יתפתח לכדי ריב, שזה לא יהפוך לויכוח, אבל אף אחד לא אוהב לשמוע יותר מידי אמת. לפעמים עדיף לדחוף את הכנות שלך למקום אחר, לפחות עד שהאנשים סביבך יוכלו להתמודד איתה, אבל לפעמים דווקא זה אפילו יותר קשה מסתם לריב או להתווכח. "לפעמים אני פשוט לא מבינה אותך", היא אמרה, "אולי יום אחד אני פשוט אעזוב, פשוט כך, אקום ואעזוב". הוא הכיר את עצמו, הדבר האחרון, שהוא רצה שהיא תגיד היה, שהיא תעזוב אותו. חבר טוב שלו אמר פעם, בשיחה שניהלו פעם על מערכות יחסים, אולי זה היה אחרי פרידה ממישהי אחרת, שאהבה זה בסך הכל סקס טוב מהול בהרבה חרדת נטישה. הוא התפתה להאמין בזה. לשמוע שהיא עוד עלולה לעזוב, זה רק פיתח בו את חרדת הנטישה שלו אף יותר.

הוא השקיף מן החלון. אחת הפסגות הייתה מוסתרת עכשיו על-ידי ענן אפור. היה לו קשה לחזור לשגרה. הוא לא רצה שזה יתפתח כמו שזה קרה. לפעמים הוא העדיף לחשוב על הדברים לבד, עם עצמו. מישהי אחרת, שפעם הוא יצא איתה, אמרה לו שהוא שומר יותר מידי לעצמו, לא מגלה, לא נפתח. הוא ידע שזה נכון. הוא הכיר את עצמו מספיק טוב. הוא ידע שלא פעם הגורם לפרידות במערכות היחסים שלו היה הסגירות, אפילו אם זה היה הוא שנפרד, בעיקר כי פחד שיעזבו אותו, חרדת הנטישה התריעה על כך מבעוד מועד.

אבל עכשיו הוא הרגיש שזה אולי מאוחר מידי. האזעקה של חרדת הנטישה שלו כבר נשמעה בתוך ראשו. הוא פחד שהיא תעזוב. הוא כמעט היה כבר מוכן לעשות את הצעד הזה בעצמו, אבל הוא עצר. הוא לא רצה שזה יתפתח לויכוח. הוא ניסה לשנות, להיות קצת אחרת, להיפתח, לתת לה להבין מה הוא מרגיש, לספר לה על התהליך שהוא חווה. אולי זה בכלל תהליך נורמלי לגמרי, הרי אי-אפשר להיות מאוהב לנצח, בסוף אנחנו מתרגלים להכל, אז לפחות שנישאר אם מישהו שאנחנו באמת אוהבים. אבל היא לא הבינה, אפילו גרוע מזה, היא איימה עליו, היא הפעילה את האזעקות שלו.

הנשימות שלו היו מהירות, כמעט כמו הדופק שלו. הוא ניסה להירגע. הוא עצם את עיניו מנסה לדמיין את התמונה החיצונית שנשקפת מן החלון. פסגות לבנות, צחורות, מושלגות. הוא לקח שאיפה עמוקה. על אחת הפסגות נח ענן אפור, שחור, ענן גשם. הוא נשף. הגשם מרטיב את השלג הצח, מנקה את הלובן בטיפות גדולות של מים. הוא ניסה בכל כוחו להירגע, לחשוב על משהו אחר. מנסה להתחמק ממה שעלול לקרות, ממה שעומד לקרות. האזעקה כבר התריעה.

הוא פקח את עיניו והביט בשעונו. "היא לא תשוב יותר", הוא לחש לעצמו, "היא לא תחזור", הוא אמר בקול רם יותר.
"רצית משהו ?", שאלה המלצרית שעמדה בשולחן הסמוך. הוא הביט בה לרגע בעיניים מזוגגות, כאילו אינה רואה אותה כלל, מביט בכיוונה, אך רואה דרכה כאילו הייתה בבואה שקופה. אחר-כך הביט במנה שלה שהייתה מונחת על השולחן, במפית הלא מסודרת, בסכו"ם, במושב שהיה ריק מולו, "היא לא תחזור", הוא מלמל, "וגם ההרגשה לא תחזור" מוסיף לעצמו בלחישה ללא קול, מניע רק את השפתיים, כאילו מנסה שלא להאמין במסקנה שלפתע עלתה על שפתיו. הוא לקח נשימה עמוקה וחזר להביט בפסגותיו המושלגות הלבנות, נסגר.

"תודה שחיכית לי", היא אמרה.
הוא היסב את ראשו באיטיות, אך בהפתעה, מאזין לנימת קולה ומנסה לקבוע אם הייתה שם ציניות אם לאו.
"חזרת", הוא אמר בפליאה, מתבונן בה.
"ברור שחזרתי, לאן כבר יכולתי ללכת ?", היא השיבה בביטול והחלה לאכול מן המנה המונחת על השולחן.
"חזרת", הוא אמר בקול שקט, מתבונן בה.
"מה אמרת ?" היא שאלה בעודה טובלת את המזלג בצלחתה המתרוקנת, מרימה את ראשה ומביטה אל תוך עיניו.
"כלום, שום דבר", הוא השיב, מניד את ראשו באטיות מצד לצד, כאילו מנסה להבין דבר-מה, "בתיאבון", הוא אמר, מנסה להשקיט את האזעקה, מנסה שלא להיסגר, אך חוזר אל החלון, אל ההרים, אל הפסגות הלבנות.

טוב-לב

פעם אחת, כשעוד התנדבתי במד"א, הצלתי את החיים של מישהו. קיבלנו קריאה לאיזה בית בעיר ונסענו לשם מהר, באמבולנס. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שיצאתי לנסיעה. כשהגענו, מרוב התלהבות, עליתי במדרגות, ממש רצתי, בשיא המהירות. ממש דאגתי לאיש הזה, רצתי כמו מטורף. החברה הבוגרים יותר חיכו למעלית, הגיעו יותר מדקה אחרי. אני, מתנשם, כבר הייתי צמוד לשפתיים של האיש הזה, מנשים אותו, לוחץ על בית החזה שלו, גורם ללב שלו לחזור לעבוד, מחייה אותו. הבן שלו עמד אדיש בחדר הסמוך, מדבר בטלפון הסלולרי שלו. אחר-כך במקום להודות לי, הוא הקיא לי בפה ואני הקאתי בצד. קשרנו אותו על האלונקה ונסענו לבית-החולים. הרגשתי גדול, לפחות הוא חי, אז.

פעם אחת, כשחזרתי הבייתה, לדירה שלי, ראיתי את השכנה הזקנה החדשה, בדירה הסמוכה לשלי, מנסה לפתוח את הדלת ולא מצליחה. היא הכניסה את המפתח בחור במנעול של דלת הפלדלת וניסתה לסובב, אך היא לא הצליחה. לידה עמדו שלושה ילדים קטנים, אחת מהן הייתה הנכדה שלה, והאחרים, כנראה החברים של הנכדה. התבוננתי בה לרגע, אחרי שפתחתי את הדלת לדירה שלי. הילדה בכתה במן שקט מופתי, בוכה ללא קול, רק הדמעות נוזלות על לחייה. הילדים האחרים נראו אדישים והסבתא נראתה חסרת אונים. הם היו שכנים חדשים, הסבתא, הנכדה והאמא של הנכדה. "הכל בסדר ?" שאלתי. הסבתא סובבה את ראשה אלי בפנים חסרות הבעה. ניגשתי אליה ושאלתי שוב. התברר לי שהם ננעלו בחוץ. אז פרצתי להם את הדלת, פשוט כך, הנחתי את הדברים שלי בכניסה לדירה שלי, נכנסתי לחדר, שלפתי מברג ופלייר מארגז הכלים ופרצתי את הדלת שלהם, כמו שהשכן הקודם, זה שהם עברו לגור במקומו, הראה לי פעם. אחר-כך הסבתא הודתה לי והילדים חייכו. אני חזרתי לדירה שלי, נעלתי את דלת הפלדלת של הדירה, לקחתי את הדברים שלי מן הכניסה והנחתי אותם בחדר. הכנתי לי משהו לאכול, אחר-כך צפיתי קצת בתכניות משעממות בטלוויזיה, התקלחתי והלכתי לישון.

בפעם אחרת, בין השמירות בבסיס, כשעוד הייתי חייל, שמעתי יללות חלושות של גור חתולים ליד הש.ג. בדיוק הזמנו פיצה והחתול נשמע לי רעב, אז נתתי לו חצי מן המשולש שלי. החתול רחרח את הפיצה, אחר-כך ליקק אותה ובין נגיסה לנגיסה הוא התחכך בנעל הצבאית שלי. אחר-כך הלכתי למטבח של הבסיס וגנבתי בשבילו קופסא של גבינה לבנה 5%, רציתי לקחת 9%, אבל לא מצאתי. פתחתי את הקופסה ונתתי לו לאכול ממנה וליטפתי את הראש שלו, כמו שחתולים אוהבים. אחר-כך ישנתי איזה שעה וחצי וקמתי לשמירה.

אני זוכר שאפילו כילד הייתה לי מן סימפטיה שכזו לאנשים ולחיות. אפילו שההורים שלי אף פעם לא הרשו לי כלב, או חתול. פעם היו לי דגים, אבל בסוף הם מתו ושפכנו אותם לאסלה. אמא שלי תמיד מספרת, שפעם, כשהייתי קטן, נתתי את הגלידה שלי לקבצן רעב שהושיט מולי את היד שלו.

ופעם הרבצתי למישהו מכות רצח. חיכיתי עד שהוא התרחק מן הבית שלו למקום מבודד יחסית, מן חצר אחורית שאפשר לקצר דרכה, ופיצצתי אותו במכות. גם אחרי שהוא נפל המשכתי לבעוט בו פעם, או פעמיים. הכרתי אותו, ראיתי אותו פעם מסתכל עליה. פעם הוא דיבר איתה. אחר-כך הם הלכו שלובי ידיים, ואחר-כך הוא נישק אותה. זרקתי לו מטפחת, שינגב את הדם שנזל לו מן האף ובעטתי בו עוד פעם אחת, בבטן.

לפני שנפרדנו, כשעוד היינו ביחד, היא אמרה פעם שאני טוב-לב. כן, כזה אני, מן טוב-לב שכזה, הפילנטרופיה פשוט נשפכת לי מן האוזניים, וגם חיות אני ממש ממש אוהב, אהבה היא השם האמצעי שלי.